גדישי חיטה: ישישים חגורים אבנטי קש, הסורקים בליל קיץ את זקניהם, הקלועים דגניות ופירורי לחם.
והן צועדות — שלוש הכלות היחפות — על הגבעולים הגדועים, על הקמשונים הצורבים.
הכלה הראשונה: גופה נלוש מפת קיבר חמוצה, ושערותיה דולפים ירוקים על כתפיה הרזות.
הכלה השנייה: גופה רקוב מגשמים וצמותיה מוטלות על קודקדה, כחלות לא אפויות.
הכלה השלישית: גופה מזכוכית אטומה, מפזמת בשיניה, היפות עדיין.
ושלוש הכלות יושבות על שפת נחל, המנענע את האדמה הרופפת כל־כך.
הכלה הראשונה מפשילה את שמלתה על שוקיה ואומרת:
— האם נסתבכו אווירונים בבלורית חתני כעטלפים (בלורית זו, שהייתי חופפת ליד הבאר בין שמש ורוח), והוא מפחד, בחורי המסכן?
הכלה השנייה, מרכינה את ראשה, ושערותיה דולפות על הנחל, הנפוח צפרדעים מתות, ואומרת:
— האם שִיבֵּר תותח את שיני חתני, והדם מטפטף מפיו שנשק לי?
הכלה השלישית זורה את צחוקה כגרגרי שעורה ואומרת:
האם כותב חתני מכתב (הוא, שידו כבדה כגרזן) על גבי העננים?
דממה.
ינשוף נוקב את הדממה במקורו.
הכלה הראשונה מתאנחת:
— אביא לחתני סל תפוחים!
הכלה השניה מאגדת את שערותיה:
— ואני אביא לחתני שזיפים בתוך המטפחת היפה, שנתן לי במתנה!
הכלה השלישית, בחיוך עם סומק דובדבנים:
— ואני אביא לחתני חמניה!
והלילה מתנפץ לרסיסים. ועל גגות הכפר מדדה תרנגול של אש וצורח.
הכלה הראשונה אומרת:
— אם רעב הוא, חתני המת, יאכל את גופי!
הכלה השנייה אומרת:
— אם רעב הוא, חתני המת, יאכל את שדי הקטנים!
הכלה השלישית אומרת:
— אם קר לו, לחתני המת, יגפף את בטני!
והישישים, החגורים אבנטי קש, מרימים עליהן מקלות מסוקסים:
— הבחורות עם שער הפשתן, מה לכן פה?
ושלוש הכלות מצטנפות בשמלותיהן הכבדות:
— סבים, אנו מנענעות את חתנינו המתים על ברכינו האומללות!
