קאַלוואַדוס — שם יקר! חמורי קורדובה האפורים עם האוזניים המטולאות שחור, אינם שותים יותר מאגן המזרקה — התכשיט היחידי בפונדק זה! בחללך, קאלוואדוס, אינם מתבשמים יותר ריחות השום של הצלי, ריחות הזיעה של האבירים הנודדים, של הטוראדורים, של הג׳יטאַנות! בכוכיך מצטופפים צללים שפרצופיהם חבושים מסכות גאז ומביטים בי בעיניים שרופות!
— פדרו, הבא יין באותו כד מאורי עם האמייל המקולף, עם הפה הרצוץ משיניהם החורקות של הגיטריסטים ומשיניהן הצוחקות של המאַנולאַס!… הבא יין פדרו, אם הוא עור מצוי בספרד…
פדרו מנענע את נזמיו, את רעמתו המלאה אפר הקתדרלות הבוערות:
— יש עוד יין בספרד, סיניור!… תמיד יהיה יין בספרד!…
והוא מעמיד לפני כד יין מאַלאַגה שבושמו מרקיד את הלב ומצית את המוח.
שומם היה הפונדק: חתול צהוב שהתכרבל על שובך יונים רעוע התשרטט על שמי לילה צבועים אותו אודם המותז מבדיו של פרנציסקו גויא.
אני משעין את ראשי לקיר צונן שרוחות הפירניאים ספונות בו.
— הבט, סיניור — מחייך פדרו בשפה תחתונה שסועה — אין אף אווירון…
כן, אותו לילה היה כה אידילי, שהאוזן דמתה לקלוט את זמירות נזירי האינקויזיציה והעין דמתה לראות את כבינותיהם, את צלביהם ואת נרותיהם השחורים.
— אמרת, פדרו, שאין אף אווירון…
מן האופל התפצלה, אותו רגע, דמות אשה שטפפה בסנדלי זעפרן עקומים, שנפנפה בשמלה מוחרזת מלמלה פרומה ומלוכלכת,
כמניפה קרועה, בתסרוקת הרוסה.
— שמי, קונשיטה! חייכה בהתפנקות וסנטרה הזעיר עם הגומה נבלע בפניה. ובראותה את הכד:
— יין, סיניור, יין!…
סודר התחרים המסורתי נשמט מכתפיה, גזרתה נשתברה, חטפה את גביע הבדיל והפשילה את ראשה: צווארה היה דקיק ומפוייח.
— עוד גביע, סיניוריטה?
היא ישבה על קצה שרפרף, גופה נעשה זוויתי, ועם כל לגימה נפלטה גניחה מחזה.
— קונשיטה, את כאן?…
פדרו הגיח מאיזה כוך וידיו משולשלות בכיסי מכנסיו האדומים. האשה הצעירה הזדקפה והשיקה את גביע הבדיל לסיפון:
— הלילה, פדרו, אני רוקדת בקאלוואדוס!
— הלילה. קונשיטה — התגרד הפונדקאי בפדחתו — ואם האווירונים יזרקו אפונה?…
— ראה, פדרו — גיפפה אותו האשה בחגורת הפיפים — ראה כמה שקטים הכוכבים הלילה!
כאפרוחים ממש!… והתרנגולת־הירח מנמנמת כה מתוקות!… ארקוד, פדרו!… ואם יזרקו אפונה, אמעך אותם בסנדלי!…
והיא הפשילה קמעה את השמלה וחשפה גרבי משי שחורים שסועים פה ושם.
הנידה בחן את ראשה, פרפה את שיניה, את ריסיה:
— להתראות, סיניור!
— מי היא, פדרו?… שאלתי בעיניים מגששות אחר הסלואטה השחורה שטפפה מנודנדת מותניים על רקע וילון אדום.
— מי היא. סיניור? (פרצופו של פדרו נעשה שעיר) קונשיטה ולא יותר… די אם אגיד לך שהטוראדורים היו הורגים את השוורים בנשיקה כשקונשיטה חייכה אל הזירה… שכל הגיטרות של אנדלוזיה היו מנגנות תחת חלונה… ששמה רקום בכל הפזמונות… הוריד את ראשו והלך לו בגררו גלימת ארגמן סמוייה שסימאה עיני שור זירה שרקק כדורים באופק.
דמדמתי על היין המפולפל ואורחים באו להסב אתי בפונדק זה.
היה זה סרוונטס הגידם שהוליך בשלשלאות את דון קישוט שלדי, הירואי. מעיניו תימרו גאזים מרעילים ופיו השבור דיקלם שירי רועים.
הושטתי לו גביע יין. הוא פרש תיאטרלית את זרועותיו.
— אתה, הזר, אל תחלל את נזירותי!
היה זה גריקו שצעד בקתדרלה גוטית שכרכוביה עמוסים, נזירות היסטריות, נזירים אפילפטיים. הוא שתה מייני:
— ספרד — אמר בחיוכו הקפוא — שפכה תמיד את יינותיה לא לתוך הגרונות אלא על המוקדות!
היה זה פרנציסקו גויא שנשא על כתפיו גולגולת סאטיר: שלושים ושתים השינים חרקו:
— רעב אני!… את הפירניאים הייתי מכרסם!… צמא אני!… את הגואדאלכביר הייתי גומע!…
והוא גמע את שארית היין מכד החמר המצוייר מאגנוליות מקולפות. ואגב פטפוט עם הצללים על טחנות הרוח שנמכרו למוזיאונים, על מדונות השעוה, שנעשו רקדניות רומבה — הופיעה קונשיטה לבושה שמלת פאלבלות ששוליה חרוזים תחרים המקציף כיין לבן, נעולה אנפילאות אדומות עם אבזמי כסף, תסרוקתה בנוייה שלוש דיוטות־מסרקות, נזמי הבדולח המשתלשלים מאוזניה מטאטאים את כתפיה העירומות בשלושה מיני אש, ובידיה מניפת הנוצות הלטפנית כה למען פניהם הלוהטים של הטוראדורים והמשוררים.
— זוהי אחת היפהפיות שלי! צעק גויא — היא ברחה מן הפראדו!…
— לא, הזדקף דון קישוט, זוהי דולציניאה שלי!… הה, חמדת לבי!…
— שתוק, דון־קישוט, שתוק! — רטן גויא. דולציניאה שלך היתה מכוערת!…
ואל הרקדנית:
— רקדי, דולורס! הא, שמך דולורס?…
— לא, שמי קונשיטה, — הנידה בחן את מתניה.
— זה היינו־הך! העיקר — הקסטנטים, המסרקות, המניפה, העיניים והרגליים!… ורקדי!… אוי לה לספרד אם תחדל לרקוד!…
והיא רקדה טנגו אנדלוזי. כל בחורי ספרד הניחו ודאי אותו רגע את
רוביהם, וידיהם משולבות על בטנם כמו בשבתם ביציעי הזירה הסתכלו ברגליה של קונשיטה שיפות היו מכל התותחים, הטנקים והאווירונים.
— ועכשיו, רעם גויא — רקדי את הקאסטילה שלי! אבל בנוסח קלסי!…
וקונשיטה דלתה מקמטי שמלתה שני זוגות קסטנטים, השמלה עשתה גיגית מסחררת ורגליה הדון־ז׳ואניות התחילו לגרות את ספרד הלילית.
אותו רגע נשמע זמזום צרוד שנסתיים בתהפוצצות שהקפיצה את הקסטנטים מאצבעותיה של קונשיטה.
ודממה.
כשפקחתי את עיניי ראיתי את הצללים בורחים עם הרקדנית לעבר רוכסי ההרים.
