דבשת סמוך לדבשת רובצים ההרים וטלפיהם טובלות בוואדי. אמש, בחצות, נפל הירח לתוך מערה וגשם חפף את רעמותיהם, רעמות השחם.
והשמים עולים מן הבקעות, עולים כעננים ומקמרים כיפה שקופה. בדרום — מתגבבות כוורות־חמר: — צרעות שחורות מזמזמות בהן; בצפון — מתעטפים אוהלים בגלימות לבנות, גלימות שהירח סרקן, שהגשם כיבסן, שהשמים סיידום בכחול רוטט.
חמישתם יצאו. חמישתם יצאו מקפלי הגלימות הלבנות: והם כה שתילים שאך השגיאו לעצים בבוקר חורף זה! שלושה שחורי ראש עם בלוריות נאות שרוח תמול טאטאה בהן, הטילה פס על הרקה, גיבבה גבשושיות על הקודקוד; שנים הם בהירי שער עם צבע שקדים קלופים.
חמורון אפור נוער ליד דלי מים. חמוד הוא חמודון זה, כי הילדים מלטפים את עורו הצוחק, את אוזניו הטובות.
החמישה משוטטים בין האוהלים — בהם טמנו חלום אחרון, בהם טמנו ספר עם שריג פלפל כריח וכסימן בין דפיו, בהם טמנו דיוקן־אם במסגרת קטיפה מהוהה, בהם טמנו דיוקן־נערה המסתרקת בבוקר חורף זה מעבר להרים, בהם טמנו מנדולינה מעונבת קוקאַרדה כחולה, בהם טמנו מכתבים באותיות זרות שהכחילו כאן, בהם טמנו צרור שנים עם פקועות חתומות.
וכמטחוי עין — רובצים ההרים. דבשת סמוך לדבשת. העצובה עינם של החמישה? החרש הבוקר קמטים רעים במצחם? הם משוטטים בין האוהלים, כל אחד עם צלו, עם צל שתיל שאך השגיא לעץ, כדי שיאוגדו לחורשה, לחורשה שצמרתה תסער את כחול השמים, שעפר רענן יחגור את שורשיהם.
לכל אחד מהחמישה היה בבוקר־חורף אחרון זה דו־שיח עם עצמו,
עם הנערה שלו, כי כל אדם צעיר היוצא לדרך מחייך חיוך אחרון לדיוקן שבלב.
אחד אמר — הוא הדליק סיגריה ועיפר בנעל:
״לפני שלושה חודשים את באת להרים אלה, לאוהלים אלה…״
השני אמר וידו גיפפה איקליפטוס מגובן:
״בשבת נטפס על ההר שמנגד, זה ששתי דבשות לו… תראי להקות לטאות רוקדות…”
השלישי אמר, וקולו היה רונן:
״כל הלילה הקשבתי לסופה, לגשם… זה לי ליל החורף הראשון בין הרים אלה…”
הרביעי אמר וסרק את בלוריתו באצבעותיו:
״באביב נרד ברגל לעמק… (וכאילו נענע לפני ראי עם בבואה רחוקה) ראית פעם אביב בעמק?…״
החמישי אמר ונשך את שפתו התחתונה:
״יכולה את לגמור את הספר בלעדי… אבל את ענף הפלפל אל תוציאי מבין הדפים…״
והחמישה עמדו בצל הנערות עם החיוך השרוי באיזו גומות הפנים, עם החיוך התופר קלות את הריסים, עם החיוך המחריף את הסנטר. וההרים התפרקדו עם גשם בשלדיהם, עם עשבים בין צלעותיהם. והחמישה — טוריה ומעדר על הכתפיים הלכו מן האוהלים, הלכו מן הנערות שהניחו אינסטינקטיבית יד על לב צבוט, הלכו מן הילדים שצהלו מסביב לחמורון חמוד אפור, הלכו מחבריהם שרתמו פרד לעגלה, שבקעו גזעי איקליפטוסים, שטלטלו ערמות אספסת לאורוות, הלכו מן הפרות שהושיטו אליהם חרטומים לועסים עם ריר דביק כדבש, הלכו מן הימים ומן הלילות שהיו מעגלים לבנים בתוך מעגלים כחולים.
כוורות החמר בררום עישנו, עישנו פיח ירוק. העמקים השתפכו, התגלגלו במדרונות, גמלים מדובללים השתרכו במשעולים עם פעמונים חלודים, כבשים התכרבלו על גבעות רעננים ורגליים יחפות של רועה הבהיקו בין סלעים.
והחמישה צעדו כשתילים שאך השגיאו לעצים, צעדו מאוגדים על־ידי צל אביב אחד.
מפרק לפרק התבוננו מסביבם: הרים זרמו אל האופק, בקעות שהשתפכו במדרונות עם זיתים מעוקלים, עם חתימות דשא, עם שקדיות עירומות.
האחד אמר בקול שרקני שהיה בו משקיפות האוויר:
״יפה בוקר חורף זה!״
והחמישה פילסו ואדי עם סכין מים מושחזת.
השני אמר:
“את כל הסלעים האלה הייתי מפורר לאדמה טובה!״
והחמישה טיפסו במדרון מחוספס:
השלישי אמר: ״חורשת הברושים כבר רומזת לנו!״
והחמישה גלשו לבקעה.
הרביעי אמר:
״עד חצות היום נעדור את מחצית השטח!”
והחמישה נכנסו לתוך דממת ההרים שלא היו לה אלא השמים השקופים מאוד.
החמישי אמר:
״הנה, אחים, חורשת הברושים… ידי נטעוה אשתקד!”
והחמישה נשתהו מאוגדים בצל אביב אחד. גבם אל הבקעות, גבם אל השמים, נעצו מעדר וטוריה באדמה הטרושה.
חמש שריקות הגיחו מאחורי קיר הסלעים, מאחורי הברושים, פילחו את האוויר הזגוגי, והחמישה נצמדו בפניהם אל האדמה הטרושה, הגשומה מאמש.
בוקר חורף ושקוף, אתה ראית את הדם שהנץ כפרחי פרג מרקותיהם, מלבם!
גמלי שחם, אל תצלצלו בלילות בפעמוניכם החלודים, למען לא תרד שנתם!
ברושים, ארגו בפלכיכם דממה כחולה, למען יערב חלומם!
