הנהר, שנשא על גדותיו התלולות יערות אפלים, יערות שעל כל אילן מאילנותיהם כבר התקינו שדים ושידות ולילין את לילם, סחף על מדרון גליו שמש סתווית שוקעת שהטילה צוהב־אימים על צריחיה של חורבה גוטית שקיסוס ושרך קמולים השתרגו על קירותיה המעובשים. מתוך חרכי הצריחים הגיחו מפרק לפרק עטלפים שחגו סומים סחור־סחור לעצמם או צנחו־נפלו על גבו של פאן־אבן שעמד בשולי הנהר וחייך בשפתיו התיישיות אל הסירנות ששטו על פני המים כשהן סורקות את שערן הפשתני.
שתי דמויות יצאו מפתחה של החורבה: איש צעיר, דק־גו, נתון בתוך קטיפה כהה, שבלורית צהבהבת, בנוסח רפאל, מוטלת היתה על כתפיו; ואיש קשיש, מעין גוש בשר תחוח, שזקן עב ודהוי השתטח על חזהו כגיזת כבש, הוא הדיף כולו ריחות של חיות־בר ושל חלזונות ואצות, שכן היה צייד ביערות אלה ודייג בנהר זה ומשרתו של הצעיר, שצייר היה.
״אתה עצוב, מאסטרו״. אמר הקשיש עם שהם מפסיעים לעבר פאן־האבן שבאחת מרגליו המפריסות קשורה היתה דוגית שהתנודדה על הגלים.
״לאו־דווקא, יוהאנס״. ענה הצעיר כשמלטף מוך זקנו שליפף את פניו הגרומות, ״היום דעתי נוחה מעצמי, כי עוד מעט יאפילו המוניטין שלי על המוניטין של דה־וינצ׳י… עוד מעט, יוהאנס…״
ובהנף ראש של יוהרה:
״משום שלעומת האיקונין של נערה שאני מצייר עתה, הרי הז׳וקונדה של האיטלקי אינה אלא ריבה כפרית מגושמת־לחיים…״
ולאחר אתנחתה קלה:
״אתה יודע, יוהאנס, היכן ראיתי איקונין זו?… על גזוזטרה שבאחת מסמטאות הגטו של פרנקפורט…״ בעיניו המימיות של הקשיש נדלקה אש ירוקה:
״בת־יהודים, מאסטרו! … בת־יהודים!…״
יותר משכיוון הצייר את דבריו למשרתו כיוונם לפאן־האבן שלידו נשתהה:
״פשטני הוא חיוכה של הפלורנטינית שדה־וינצ׳י צייר את דיוקנה לעומת החיוך העתיק והמסתורי של בת־יהודים זו שראיתי באחת הגזוזטראות שבגטו…”
ובנימה של עצבות:
״אם יעלה בידי להעלות חיוך זה בדיוקנה של אותה נערה שאני מצייר וחוזר ומצייר פעמים־אין־ספור…״
שיכל את זרועותיו ועמד ושתק מול הנהר שאגר כראי את האופל שניגר והלך מהיערות.
״אין פלא שאתה עצוב, מאסטרו״, הניד הקשיש את גיזת זקנו, ״התנזרת ממרתפי היין, מבחורות עליזות והסתגרת בחורבת עטלפים זו…״
הצייר לא יצא משתיקתו. שתיקה זו הילכה אימה על איש־היער־והמים שהלילה שמישמש ובא לפתו בכתפיו:
״האין בת־יהודים זו, מאסטרו, בת־השטן?…״ הצייר שדימה לראות בבואה צפה על פני הגלים, בבואת הדיוקן שהניח על כן־הציור בתוך החורבה, צידד את ראשו אל המשרת: ״אמרת, יוהאנס, בת־השטן…״
״מאסטרו, זה לילות אחדים שאני שומע קולות מסמרי־שער באים מן היערות…״
״יוהאנס, התקן את הדוגית ולך והבא לי את הגלימה…״
״מאסטרו, אתה אומר לשוט בלילה שיש בו ירח כזה…״
ואמנם, מעל לצמרתם של היערות תלוי היה ירח של נחושת ששיווה לנוף מראה מכושף.
״כן, יוהאנס, עלי לראות צל…״
״איזה צל, מאסטרו…״
״את צלה של בת־היהודים שאני מצייר… אולי אראה אותו על חומות הגטו…״
המשרת פכר את ידיו:
״האין אתה יודע, מאסטרו, שעל הצוק השחור שמאחורי חורשת
האשוחים יושבות תריסר סירנות המושכות אליהן בזמרתן את כל מי שנמצא על הנהר בלילה כזה…״
״יוהאנס, איכר נבער מדעת אתה… אנחנו בעיצומו של הרינסנס… לך והבא לי את הגלימה… ״
מקץ שעה קלה גלשה הדוגית לאטה במורדו של הנהר שסחף את כל האגדות והאמונות האפלות של ימי־הביניים לאורך חומותיו של הגטו שאסף את כל צלליו פנימה.
*
״רוזלין, אילו מתנות־כלה יביא לך אביך כאשר יחזור מוינציה?…”
אור בין־ערביים שביצבץ מזגוגיותיו הצרות של חלון ארוך שמוצנע היה בכוך מקומר, טישטש את הקונטורות המגולפות של שידה מסורבלת שעל מדפה עמם הצדף של כלי־־חרסינה סכסוניים טישטש את דמויות הגובלן שהציצו לתוך ראי סגלגל התלוי ממולן, ונפל על ידיה הרזות של השואלת שישבה על גבי מרבד וחרזה על פתיל צהוב אלמוגי ענבר פלנדריים.
״שאלתי אותך, רוזלין… ״
תרעומת נשמעה עתה בקולה הצייצני; היא זיקפה את ראשה החד ששתי צמות כבדות ירדו ממנו, ותוך שמשהה את מבטה הפזלני על הנערה השרועה על ספת־פלוסין נמוכה, אמרה לעצמה: ״היא יפה שבעתיים מיעלת־החן הרקומה על הגובלן עם אביר המנגן לה על קתרוס… ״
בתו של יהונתן איסרלין הסבה את עיניה מהחלון המקומר שבו דימדם יום סתיו שהתפשט והלך בחללו של החדר שקירותיו נדחקו זה אל זה מחמת עצבות, שהתפשט והלך בחללו של העולם שמעבר לחלון, עולם שבו נדחקו זה אל זו מחמת עצבות חומות־ חומות של גטאות המתמשכות והולכות בתוך ארצות הצלב.
״מה שאלת גליקלן?… ״
זו השחילה את האלמוג האחרון, ובחיוך שהאריך את פניה:
״את יודעת, רוזלין, איך הבדחן־הנודד מפירארו קורא לך?״
מעבר לחלון המקומר איוושו גם יערות בנגוהות היפים של הסתיו ונהרות ניגנו את ניגוני אילנותיהם.
״איך, גליקלן, קורא לי הבדחן־הנודד מפירארו? ״
זו קשרה את קצות המחרוזת הפלנדרית מסביב לצווארה. וכשמחלצת מתוכה את צמותיה העבותות:
״הוא קורא לך: ׳מליזאנדה הסהרורית…׳ הוא אומר שאילו שיחקת עמו לפני הדוכסים של איטליה את חזיון־התוגה שחיבר, היה מוציא לך ולו מוניטין וגם צובר דוּקטים מלוא השקים…״
רוזלין חייכה חיוך שהלך ושקע לתוך הראי הסגלגל שלילה כבר עמד בו: היה זה חיוך ששום צייר יהודי לא קבעו, בכל ימות הגטו, בשום דיוקן של בת־גטו.
״את יודעת, רוזלין, את מי ראיתי אתמול?…״
ירח רחוק גישש בזגוגיות החלון הכהויות.
״את מי, גליקלן?…״
״את חתנך, רוזלין, את חתנך… ראיתיו מהלך בסימטת הצורפים ופרח בידו… חיוור היה ויפה היה… אומרים שהוא מחבר פיוטים שסודות בהם… ואומרים שבלילות שומעים את קול ניגונו יוצא מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן…״
ריסי עיניה הארוכים של רוזלין ריטטו וסומק עלה בפניה כאילו עברה עליהם רוח, רוח שבאה מגנים רחוקים, מגנים העומדים באביבם.
גליקלן קמה לאטה מהמרבד, כאילו ביקשה להניח לרוח זו לשוב למקום שהימנו באה, ועם שהיא כורכת שתי צמותיה על ראשה:
״אומרים, רוזלין, שצייר גוי צייר את דיוקנך…״
״את דיוקני…”
״אומרים שיום אחד, כשטייל בסימטאות הגטו, ראה אותך עומדת על גזוזטרת ביתך… ואין כל פלא שעלתה מחשבה על לבו לצייר ממך דיוקן…”
״זה מניין לך, גליקלן…״
״מפיה של המכשפה המרפוגל… היא ראתה דיוקן מצויר זה בראי־ הקסמים שלה…״
״אולי צייר אותו צייר גוי נערה אחרת… הרבה נערות יהודיות עומדות על גזוזטראות בגטו של פרנקפורט…״
״אם צייר, אותך צייר… כי מן הנכון לומר, ולא רק על דרך־המליצה: כשושנה בין החוחים כן את בין הבנות שבגטו זה…״
״גליקלן!… ״
״גם הבדחן־הנודד מפירארו אומר שראויה את שדיוקנך יצויר בידי אותו מאסטרו רפאל שאת תמונותיו ראה ברומא…״
רוזלין ירדה מהספה, התהלכה שעה קלה בין הצללים שהצטופפו בחדר; צללים שבאו מעבר לחומות הגטו והתערבו בצללים שהטילו הקנים של נברשת הברונזה הוויניציאנית שנשתלשלה מהסיפון, שהטילו הדמויות הרקומות בגובלן; היא נשתהתה לפני הראי הסגלגל ותוך שתוהה על בבואתה שהציצה אליה כמתוך מעמקיו של נהר:
״גליקלן, התרצי ללוות אותי אל המכשפה המרפוגל?…״
״אבל לשם מה, רוזלין?… לראות את דיוקנך המצויר בראי הקסמים שלה?… אולי מוטב שלא נלך… שמא חס־וחלילה עלולה להתגלגל מכך איזו פורענות?…״
רוזלין שעמדה ושתקה כמאזינה לשאונו של הנהר שחרג. כאילו מאפיקו והתקרב והלך לחומות הגטו כאומר להציפן:
״רוצה אני לראות איזה דיוקן מסולף צייר ממני אותו גוי ליסטים… ושמא אין זה אלא סיפור־בדים… בואי, גליקלן…״
שערי הגטו כבר מוגפים היו. על חומותיו שוטטו אילך־ואילך לנדסקנכטים כשהם משקשקים בשריוניהם וברמחיהם שירח חבוי בין קרעי־עננים האירם והחשיכם חליפות.
מכורבלות בגלימות קטיפה ארוכות, כבנות שמוטות על עיניהן, צמודות זו לזו, התחמקו שתי בנות הגטו מצלליהן של החומות, מצלליהם של הלנדסקנכטים, וחתרו ברוח חשוון שבאה בדהרה מהיערות אל חורש ליבנים שעל שפת הנהר שהטיח בפניהן את שלכתו.
*
סיניור אברבנאל (שהפרקמטיה שלו בשיראין ובאבני־חן הלכה מוויניציה למדינות הים) העמיד את גביע היין ליד אגרטל הפירות, וכשמכניס ידיו לתוך שרוולי אדרתו ששוליהם מלופפים פרווה חומה:
״ר׳ יהונתן, כיצד תפרש את נס הקולמוס שהתרחש ליהודי רומא?״ איסרלין (עמיתו לפרקמטיה) שתק שהות־מה כשמביט במנורת־
חנוכה הדורה־נאה, מגולפת כולה מעשה־חושב, שהתרוממה בשמונת קניה כעין אילן של כסף על קיר הטרקלין שממולו: ״כתוב, ידידי ורעי אברבנאל, במופלא ממך אל תדרוש… עלינו להאמין שהתשבי זכור לטוב, הוא שבא ושיבר לו לאפיפיור את קולמוסו, ולא הניחו לחתום על הגזירה שיצאה מחשמניו לגרש את יהודי רומא…״
״הואיל וכך, ר׳ יהונתן, גם זה שמא הוא אות המבשר את ביאת הגואל?… הבריות מספרים שאצלכם בפרנקפורט, שומעים לילה־ לילה קול ניגון של מקובל צעיר יוצא מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן…״
איסרלין השפיל את ריסי עיניו כדרך שבתו נוהגת להשפיל את ריסי עיניה:
״עלם זה חתני הוא…״
המסך הירוק שעל פתח הטרקלין זז: שמשו החיגר של אברבנאל עמד והודיע את בואו של רפאל מאדריגו, שנכנס באמת מניה־וביה, הלה מבורך היה במעלות הרבה: בקיא היה בדקדוק, היה מחבר חרוזים של בדיחותה ופתגמים של שנינות, היה פילוסופוס, ידע פרק בהליכות עולם, ידע פרק בנימוסי לבוש, שכן היתה גלימת משי קצרה, בנוסח טרזני ויניציה, תלויה על שכמו, ומגבעת לבד מקופלת־תיתורה חבושה לשערו העשוי תלתלים. הוא החווה קידה נאה ואמר:
״רבותי, האם כבר הגיעה לאוזנכם השמועה על נס הקולמוס?״
אברבנאל חייך כשהוא מלטף בניחותא את זקנו השחור והמרובע:
״מאדריגו, לרוץ לקרוא את חרוזיך באוזני המטרוניתות היהודיות זריז אתה יותר מלהביא בשורה טובה…”
הלה הניף שתי ידיים תמהות ובפניו צצה עוויה של תמימות מומוסית.
״אבל אל תצטער, מאדריגו,״ הפיס אברבנאל את דעתו, ״בשורה טובה שחוזרים ומבשרים אותה תנעם שבעתיים לאוזן… ושכרך יהא גביע יין פורטוגלי…״
משגמע הפייטן את היין שמזג לו סוחר השיראין, נתרשפו שתי עיניו הפחומות תחת גבותיו המקושרות זו בזו:
״עוד הלילה, סיניור אברבנאל, אני יושב ומחבר שיר־משלים על נס הקולמוס, שיר שיהא ראוי לקולמוסו של עמנואל הרומי…״
חזר והחווה קידה נאה ופנה ויצא בהילוך של חן.
משהלך זה, קם אברבנאל ממקומו, התהלך שעה קלה אילך־ואילך, תפוש־מחשבות, חזר לישב ואמר:
״אמת היא, ר׳ יהונתן, שכתוב שהגואל יהא עני ורוכב על חמור… אך אני הייתי מושיבו על סוסה מפוארת ושם כתר בראשו שבו משבץ הייתי את כל האבנים הטובות שבמטמוניות שלי…״
איסרלין ניענע ראשו בעצבות:
״לגואל יאה העניות וגם העניוות…״
אברבנאל פשט את ידו השמאלית והסיר מעליה טבעת כסף פשוטה שבמשבצתה נתונה היתה אבן־אחלמה שצורתה צורת שקד:
״טבעת זו באה לידי מידו של מקובל ישיש מתוגרמא… לפי אותו ישיש יש בה הרבה סגולות טמירות… היא תהא יפה לחתנך, ר׳ יהונתן…״
*
״ברוכות הבאות! צפצף קול שהיה בו מנהי של ינשוף המספר לעצמו מעשיות על אשמדאי ועל לילית.
רדופות רוחות היערות והנהר, אחוזות־אימה, עמדו שתי הנערות על מפתן הביקתה וגיששו בעיניהן, בתוך החשיכה, אחרי הבריה שמתוכה יצא קול נהי זה.
״ראיתי באיצטגנינים שלי שאתן עומדות לבוא…״
״כן, מרת המרפוגל,״ אמרה גליקלן, ״אנו באות להציץ לתוך ראי־הקסמים שלך… אלא שאנו מתייראות מאוד…״
״יודעת אני, בנותי, לשם מה אתן באות… ואין אתן צריכות להתיירא ממני… כי אני בעלת־האוב הטובה הנשרפת והולכת על כל המדורות והקמה תמיד לתחייה מאפרה… מיד אני מדליקה אש בנותי…״
לא ייצאה שעה קלה ומתוך החשיכה בקעה ועלתה להבה שהתפצלה לצבעים מצבעים שונים שהאירו את קירות הביקתה שעליהם מצוירות היו צורות מבעיתות של דרקונים.
״קר לי, בנותי… הסתיו על גשמיו ורוחותיו מחלחל בכל עצמותי…
פשוט לא ייאמן שלרבמטיזמוס תהא שליטה גם על מכשפה ותיקה כמוני…״
זיקפה את ראשה ותלתה עיניה בבתו של איסרלין:
״את חיוורת כל כך, בתי… ואין כל פלא… זה למעלה מאלף שנה שאין הירח מש מהחלון שבו את עומדת וצופה לבוא חתנך…״
וכשהיא טופחת בידיים רזות, מגוידות ורחומות של סבתא:
״מדוע נגזר דווקא עלייך לגלם את כל סגולות־החן של הגטו… כי מהי לעומתך לילית. שהיא בכל זאת אשה זיוותנית. ומה הן לעומתך המדונות של מאסטרו רפאל… לבי לבי לך, בתי…״
משאמרה מה שאמרה, גחנה ונשפה באש שהתלקחה והטילה את אורה על הקיר שמנגד שעליו נתבהק פתאום ריקוע סגלגל של נחושת:
״הסתכלי, בתי באספקלריה זו…״
נהר התפשט בתוך אספקלריית הנחושת, נהר אפל שנשא על גדותיו יערות אפלים: ועל־פני הנהר, בינות לסלעי־מגור שעליהן ישבו סירנות וסרקו את שערותיהן שנזלו כאשדות, מהלכת היתה סירה ודמות־אדם בה. כשהגיעה הסירה לשוליה של האספקלריה, ביקשה הדמות לצאת ממנה ולהיכנס לתוך הביקתה; אך המכשפה עיכבה בה:
״מאסטרו, עליך לומר מה שיש לך לומר ממרחק הנהר… מגדל מביט עלינו מן הגטו…״
בירכתי הנהר, מעבר לחומות גבוהות שעליהן התהלכו צללים עוטי שריונים, נסתמן באמת המגדל של בית־הכנסת הישן ואורו של הירח חתום היה בכל חמשת חלונותיו.
״ז׳וקונדה…״ בא קול מהעבר השני של האספקלריה, ״ידעתי שכאן אראה את בבואתך…״
בתו של יהונתן איסרלין שהחווירה מהאור החתום בחלונות המגדל, נתחלחלה:
״למה לך לראות את בבואתי, אתה הנוכרי…״
״כדי לקבוע אם יש דמיון בין חיוכך ובין החיוך שבדיוקנך שציירתי…״
״דיוקני!… לשם מה ציירת את דיוקני…״
״ראשית, כדי לתקן את הז׳וקונדה של דה־וינצ׳י…״
אותו רגע נתהדד בחללה של האספקלריה קולו של רעם שנתגלגל והלך במורדו של הנהר, שנשתבר והלך לשברי־שברים של צחוק יבבני, של צחוק שרקני.
״מי זה צוחק כאן?״ צרח וצווח הצייר, ״את מכשפה ארורה?…״
״לא מאסטרו, לא אני… אלה הן הסירינות שעל הסלעים…״
משנדם הצחוק, הוסיף ואמר הצייר:
״שנית, כדי לתת איקונין לגטו…״
הפעם היתה זו המכשפה שגיחכה כפי שמכשפה מסוגלת לגחך:
״הפלא־ופלא איך שהרומנטיקה הטבטונית דואגת לגטו!…״
״דומי, מכשפה!… ואת, ז׳וקונדה, בואי עמי ואראה לך את עצמך בדיוקן שציירתי ממך…״
״טועה אתה, מאסטרו. לא את דיוקני ציירת אלא העתקה מזויפת מדיוקן אחר…״
״עברי את הראי הזה או את החומות האלה ובואי עמי ותראי…״
והוא פשט שתי ידיו מהנהר לתוך האספקלריה וביקש ללפות את ידיה של רוזלין, אך המכשפה לא הניחתו:
״ראשית, מאסטרו, מקומה בגטו היאה לה והיא יאה לו; ושנית, חתנה שומר עליה…״
״חתנה?…״
״כן, הרואה אתה מגדל רם לימינך?… חתנה עומד בראש המגדל הזה ומביט בה מכל חמשת חלונותיו…״
״מה עושה הוא במגדל הזה? האם מכשף הוא או איצטגנין?…״
״שאל את הנערה, מאסטרו״.
בתו של איסרלין תלתה את עיניה במגדל המחומש שצלו ריטט על פני החומות, על פני הנהר:
״חתני מחשב שם לילה־לילה את קץ הגטו בגימטריאות ובצירופי־ניגונים שונים…״
צחוק של איכרים סבואים במרתפי־שכר גוטיים פיעפע עתה בקולו של הצייר:
״חתנך אינו אלא יהודי ארור הנושא על גבו חטוטרת וטלאי צהוב על החטוטרת…״
כבנת גלימתה של הנערה נשמטה על כתפיה והאספקלריה האפלה נתבהקה כולה מפניה החיוורים כאילו הוטל בה ברק שאחריו בא רעם:
״דום, ערל!… חתני הוא מבשרו של המשיח ושמש הוא נושא על גבו ויפה הוא עד מאוד!…״
הנהר שרוגע היה, התגעש עד תהומותיו והסירינות שעל סלעי המגור התחילו ליילל עם הצייר:
״בת־שטן ארורה!…״
״מאסטרו״, גערה בו המכשפה, ״עליך לנהוג כבוד בנערה זו שסגולות־חן עתיקות־יומין נתגלמו בה…״
אך מגרונו של בן תחרותו של דה־וינצ׳י בקע ויצא שקשוק הרמחים של הלנדסקנכטים:
״את, מכשפה, את תעלי על המוקד…״
״מאסטרו, אין שורפים את הנשרפים…״
״וגם את בת־השטן, תעלי על המוקד… חתנך המכשף יעלה על המוקד, כל הגטו יעלה על המוקד, כל העולם יעלה על המוקד…״
״הו, מוח טבטוני מטומטם ומרושע!…״ נצטווחה המכשפה וכיבתה את האספקלריה, מיד חזר הנהר לאפיקו, ליערותיו. ושתי הנערות שראו שהזקנה מצטנפת ומתנמנמת ליד האש הדועכת והולכת, אחזו זו ביד זו וברחו מהביקתה.
*
לבושות שמלות ברוקאט שצווארוניהן וחפות שרווליהן מקושטים סלסלות פלנדריות, שערן עשוי שתי צמות מעונבות זו בזו בסרט ורוד, מנעלים מזוהבים ברגליהן, מלוות שתי שושבינות את הכלה אל החופה, ובידיהן נרות צבעוניים דלוקים המאירים פני בתים הגוחנים אלה לאלה בחלונות מקומרים, מסורגים ומוגפים וילאות. לבושה שמלת אטלס ארוכת שובל, מהלכת הכלה בעיניים מושפלות בין שתי שושבינותיה כשהינומת המלמלה הלבנה האחוזה בזר־הדסים שבראשה מתנפנפת ברוח האביב מעבר לחומות ומשוטטת בסימטאותיו הצרות של הגטו.
גלימות של קטיפה חומה טפוחות על פוזמקאותיהם הגבוהים. מגבעות רחבות־תיתורה בראשם, מלווים שני שושבינים את החתן
אל החופה, ונרות השעווה הדולקים בידיהם מאירים פני בתים הגוחנים אלה לאלה בגזוזטראות מעוקמות שבהן עומדים ישישים ומקדשים את הלבנה. לבוש משי שחור, פניו חיוורות בתוך זר זקנו השחור, על ידו הימנית טבעת עם אבן־אחלמה, טבעתו של מקובל זקן מתוגרמא, מהלך החתן בעיניים מושפלות בין שני שושביניו. בחצרו של בית־הכנסת הישן הנושא עליו מגדל מחומש, באורם של לפידים בוערים, עומדת להקה של נוגנים יהודים מאיטליה (שלושה פורטי ויולות ושלושה נושפי אבובים) ומקבילה את פני החתן ההולך ובא מהסמטאות שמימין ואחריו קהל רב של חובשי מגבעות רחבות־תיתורה ומחזיקי נרות דולקים המבליחים ברוח, ואת פני הכלה ההולכת ובאה מהסמטאות שמשמאל ואחריה קהל רב של נשים חובשות שביסי תחרים שחורים ובידיהן נרות דולקים המבליחים ברוח.
משנדם לחן קבלת־הפנים ששימשו בערבוביה ניגוני־נכאים שונים שכלי־הזמר הנודדים אספו בחתונות שונות שבגטאות שונים, נכנס החתן תחת החופה חיוור בשחור לבושו, ונכנסה הכלה תחת החופה חיוורת בלובן לבושה, ודממה מתייצבת בחללו של עולם, והירח המהלך בין קרעי־עננים אורו דולף לתוך החלונות של המגדל המחומש, לתוך גביע היין הרועד בידו של הרב הישיש שקולו מסתלסל והולך בחללו של הגטו, על פני החומות הסובבות אותו, על פני יער הנרות הבוער סחור־סחור לחופה, על פני שתי היונים המרוקמות בחוטי זהב בקטיפת החופה, ויורד על ראשיהם השחוחים של החתן והכלה.
״מזל טוב!״ פוצחים שלושת האבובים בנעימה שהיא ספק שמחה ספק עצבות, ושלוש הוויולות עונות אחריהם באותה נעימה…
״מזל טוב!״ מנשקות שתי השושבינות לכלה.
״מזל טוב!״ מנשקים שני השושבינים לחתן.
״מזל טוב! הומה יער הנרות הבוער והמרקד תחתיו.
״מזל טוב!״ קורצים מראש המגדל חמשת חלונותיו שנסתמאו בפתע־פתאום משום שהירח נטל מהם את אורו והטילו על שריוניה ורמחיה של כנופיית לנדסקנכטים שירדה מהחומות והריהי מפסיעה ובאה בשקשוק של ברזל אל חצר בית־הכנסת כשלפניה מהלכת
כנופיה של דמויות עוטות גלימות אדומות שצלבים מצוירים מלבינים עליהן.
“הנה הוא המכשף היהודי!…״ יצא מבעד לכבנת־גלימה שמוטה של אחת הדמויות קול צרוד ואימתני שהיה קולו של הצייר.
אלא שיער הנרות הבוער והמרקד תחתיו לצלילי לחן שהוא ספק עצבות, ספק שמחה, חוצץ לשעה קלה בין הקלגסים ובין החופה ומניח שהות לחתן וכלה להימלט.
אך לאן יימלטו חתן וכלה מחופתם שקרסה תחתיה על יוניה המרוקמות בה בזהב, כאשר מסביב לחומות הגטו מתפתל בליל כלולותיהם נהר המלחש כנחש, אם לא אל המגדל המחומש של בית־הכנסת הישן.
כלפי חמשת החלונות של המגדל בהם מבליחות להבות הנרות הדולקים והולכים בתוך חצר בית־הכנסת, פושט החתן את שתי ידיו החיוורות, שעל אחת מהן עוממת אבן־אחלמה המקובעת בטבעתו של מקובל ישיש שמעבר לים:
״מהמגדל הזה הגבוה מכל הקתדרלות של הגויים, רואה הייתי לילה־לילה, את דיוקנך על פני עננים או בין כוכבים ומזלות…״
הכלה מניחה את ראשה המעוטר זר־הדסים על כתפו של החתן המוסיף ואומר:
״אנו יוצאים לדרך, אחותי־כלה…״
״לאיזו דרך, לאיזו דרך?…״
״לדרך ההולכת לשדות התפוחים הקדושים המלבלבים מעבר לחומות המצורעות האלה, מעבר לנהר הארור הזה…״
שקשוק השריונים של הלנדסקנכטים מתקרב והולך אל המגדל שסחור־סחור לו דועך והולך יער הנרות הבוער.
החתן מנשק לכלה ושואל בניגון־הכלולות הנדם והולך בוויולות ובאבובים:
״השומעת את, רעייתי, את קול התור ואת קול הזמיר המבשרים את האביב?…״
הכלה מנשקת לחתן ועונה:
“שומעת אני, דודי, שומעת אני…״
הלנדסקנכטים הולמים עתה ברמחיהם על דלתותיו הנעולות של
המגדל הפותח את חמשת חלונותיו אל האספקלריה השחורה של הנהר, שלתוכה צוללות דמויותיהם של החתן והכלה, שיצאו חבוקים מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן והלכו לדרך ההולכת אל שדות התפוחים הקדושים, בהם מבשרים תור וזמיר את האביב מראש כל אילן.
