שקיעה בשלושה צבעים: שולי המדרכות בדיו זורחת, העננים דשואים בסגול, בחלונות מפזם שחור סומא.
החדר פתוח כקופסת פודרה. (הוביגאן או ראשל 1) האלמנה הצעירה
— (בעלה נפל מאחד השמים כשאווירונו דולק כנר) — משלבת את ידיה (הידיים של אלמנה צעירה הן כה אווריריות) — על המשי השחור המחפה את ברכיה הוורודות והעצובות.
ברנש שברח מחמישה בתי־סוהר, (מכאן — פרצופו הרב זוויות והמגוון) קורע את שלשלאותיו וזורקן כלפי השמים שמלאכים מטיילים בהם על גבי העננים הדשואים.
האלמנה הצעירה מוחה את דמעתה האחרונה. (האם בכתה די?… המבכים אנו די את מתינו?…)
השודד קורס על גשר וטובל את פרצופו בנחל שהלילה שט בו בספינת ענקים.
האלמנה הצעירה גונחת: פרפר או אווירון מזמזם על זגוגית החלון. צמרמורת חולפת בגופה והיא מתירה את ידיה מעל גבי ברכיה הוורודות והעצובות.
היה זה ראשו של השודד שנגח את הזגוגית: כשגופו מתוח באוויר. והוא מצייץ:
— פתחי לי את החלון… אם לאו אפול כאבן!
מיכנית (הצער עשאה למכונת צער) פותחת האלמנה את החלון— (הרי לא תכביד את לבה באבן שניה).
אך נכנס השודד לחדר, הניף את ידיו: — הה, קן המרופד חיוכים ופודרה!
האלמנה הצעירה מתבוננת לזקנו האדום והפרוע.
— מפחדת, נחמודת שלי? — מעווה הוא את פרצופו המצולק.
— מי אתה?
— אני?… הה, נחמודת, שודד מפורסם בלי מוניטין!
והוא ממצמץ בעיני החפרפרת.
— הגידי, נחמודת, מה ברגע זה: יום או לילה?… אינני מבחין יותר בין אור לאור.
רשרוש שמלת האבל שלה.
— אה! — מלטף הוא את זקנו האדום — אלמנה את!… הה, הצבע היפה!
וידיו הגרומות מרפרפות על המשי של האשה הצעירה.
— אל תגע בי!
הוא מצמיד את ראשו לכתפיו (האם לא אמרנו שגולגלתו ערופה היתה?), מפשיל את ריסי עיניו (בשמש האפלה של בתי־הסוהר צמחו
איומות), ועיניו מזילות אור ירוק:
— קדושות הן ידי!
והוא פורשן.
היא מסתכלת בידיו שאצבעותיהן מטובעות סיגופים. וסהרוריות משוטטות ידיים אלה על גבה של האלמנה הצעירה:
— בשרך רך יותר אפילו מסיוטי!
היא מחייכת ברחמים:
— שודד מסכן!
הוא מסיר את ראשו מעל כתפיו, מניחו על השולחן ככובע. כורע וחובק את ברכיה:
— הה, כלה שלי המלוכלכת כפטריה בלילותי האזוביים!
היא רועדת:
— אל תשחק את הקדוש! שים חזרה את ראשך, הבלורית שלך היא כה מסולסלת!
הוא מציית. ושיניו שורקות בעליזות:
— מילא, אני יכול להיות לא קדוש!
היא מדליקה את החשמל, ורק גופה בשחורים מרהט את חלל החדר. האורח מתלהב מכל חפץ וכלי: העציצים בפינות. מבשמים אותו באביב, צלוחיות הבושם מספרות לו על עור האשה הצעירה, ממחטה המתגוללת תחת כיסא מספרת לו על לבה הרב־קמטים.
פגישה עם צילום שעל הקיר, עם פניו החיוורים של הטייס (אין
פלא: סירנות האוויר מצצו את דמו). השודד מלטף את פרצופו הוא שעכבישים ארגו בלחייו זקן סבוך.
האלמנה הצעירה: ורודה־שחורה, מפנקת את קולה:
— אל תסתכל בו!
מאחרי גבו של השודד מרקד צלו של הטייס ההרוג והמרומה: וריקוד זה מדריך את מצפונו.
הוא משתפל על כיסא ומתחיל לזלול את התפוחים המונחים לילות על לילות על השולחן.
היא משלבת את ידיה על ברכיה ומביטה בו בעיניים תמוהות: זמן רב שלא ראתה גבר אוכל ממולה בחשקנות.
ובקול שנצטרד מעסיס התפוחים, הוא שואל:
— ואם בעלך יכנס?
היא מחייכת בציניות:
— המתים המסכנים, מתו לתמיד!
השודד לופת את צווארה:
— אין לך לב!
היא נועצת את צפרניה בידיו:
— מנוול! לי אין לב?… והוא הטייס שלי, לא בגד בי עם נשי המלאכים!… (היא מתייפחת) טוב עשו. שהפילו אותו על האדמה!
הוא מלטף את ברכיה:
כן, צודקת את, יקירה!
והוא מרים את האשה הזו העשויה משחור, מוורוד, מבכי ומשכיבה על המיטה שצלו של מת פרוש עליה.
עירומה, מוצפת אור פנסי הסתיו, היא מתפנקת:
— נמר אתה, אהובי!
והוא נוהם:
— בחשק רב הייתי בולעך… אטייל לי ברחובות כשאשה ורודה בגופי, —
היא נושכת לו תנוך אוזן:
— רוצה דווקא לשאת אותי תמיד בך?…
— תמיד… את תחייכי בחיוך ורוד כשידי יחניקו צווארה של זקנה עשירה…
היא מתרחקת ממנו, נופלת תקופת סחרחורת לתוך הלילה:
— נורא אתה!
הוא דולה אותה מתוך הלילה בשערה המזוייף, בגופה הלא מזוייף:
— מפחדת, נחמודת שלי?… תליין שמימי אני!
היא נלפתת אליו:
— למה באת ללכלך את אלמנותי באדום כה אפל?
הוא רוטן:
— וכי הייתי צריך לשוב לכלתי הבלונדית שהכושים השחירוה? היא מנשקת את פרצופו המצולק:
— טוב עשית שבאת אלי!
עכשיו רוטן הוא ביתר נעימות:
— כבר על קיר בתי־הסוהר היית רוקדת בחצות לילה לבושה ככרמן!
היא: בתמימות דבשית:
— לבושה ככרמן?
פתאום: צמרמורות בזגוגיות החלון. היא צועקת תקופת אימה:
— רעידת אדמה! מן השמים מענישים אותי!…
השודד מזדקף כלפי החלון:
— מלאך ירוק. בחסדך השלך את האדמה הזו כדג לתוך לוע של לוויתן!
האלמנה מתחמקת מתפילתו של השודד וצורחת:
— אתה המלאך הירוק! צא מכאן!
השודד תופסה בשערותיה שלפני רגע ליטפו ברוחות טובות את ידיו העייפות:
— מנוולת, לחיות את רוצה, אה?
היא קורסת ומתייפחת:
— הה בעלי, עפת לנשי המלאכים כדי שאיזה שודד יתלוש את שערי שכה אהבת!
ברגע זה מתפוצצות זגוגיות החלון והטייס קופץ לתוך החדר:
— הנני, אשתי היקרה!
היא נופלת על חזהו:
— זה אתה בעלי? אתה ולא אחר?
השודד. מתנודד על רגליו, רגלי צפור לילה:
— אל תגעי בו! זהו צל, זהו שלד!
הטייס: פורש את ידיו ככנפי אווירונו השרופות:
— מנוול, זהו אתה השלד! אני מכירך היטב מבית־הקברות! השודד חורק בשיניו:
— טייס עלוב שכמותך, אני מפזר את עצמותיר כגפרורים!
ושני השלדים מסתערים זה על זה. האלמנה המסכנה (האלמנה הכפולה) מסתכלת במחזה הזה מטורפת מקנאה.
ושני השלדים החבוקים מתעופפים דרך החלון הפרוץ לתוך ליל הסתיו ששרשרת פנסים מתהדקת סביבו.
והאשה הצעירה (המרומה פעמיים) בוכה מול ירח שעלה לטאטא את הגגות.
