מהפסנתר נדרדרה הרפסודיה השנייה של ליסט.
בשתי המראות ששיחקו באולם־המרתף, האריכוהו לקילומטרים, צימצמוהו למרובע של נייר נוצץ — פיטפטו הרקדניות.
— אחת שתים! אחת שתים!
הפסנתרנית הראתה את גלאי הגב זרוע סובין וצמה מקופלת שמסרק נשכה.
— אחת שתים! אחת שתים!
הרקדנית הראשית שרטטה בקו מלוכסן, בידיים מונפות עיגול שהלך ונצטמצם לנקודה.
הרקדניות בשתי המראות, לבושות “שורט״, השדיים מעונבות בסודרים צבעוניים, טילטלו את ראשיהן לכאן ולכאן.
— אחת שתים! אחת שתים!
ובחוץ עמד האביב כעץ אחד.
שתי המראות ניערו מעליהן את הרקדניות, הרפסודיה רדפה אחריהן, ובסחרחורת הקציפו שערות, עיניים עלו וירדו, זרועות עירומות השיטו את החלל והרגליים חילקוהו לצורות גיאומטריות.
— אחת שתים! אחת שתים!
פתאום נדחקו לקירות: הפסנתר נכנם לתוך אזור הסופה. ובתוך הסופה הסתחררה גֶרדה כגבעול, כגבעול, שביר; היא עברה את כל הספיראלים של תקליט הסופה, וכשחזרה למרכז המערבולת, התמודדה, נפלה, והפילה את הסולמות הצועניים שהפסנתר שילח בחלל.
כשהשכיבוה על הדרגש היה גופה של גרדה מתוח בחיוך. שאר הרקדניות נפנפו עליה בידיה, ראו שקונטורות גופה מסומנות באיזה קו גיר זורח.
והרקדנית הראשית, שבחשה בחיבה בשערותיה של גרדה, שאֵדיות היו:
— אַת מעופפת היום!
ואחת, בשיניים דקיקות, ארסיות:
— היא תתעופף הערב אל הקהל!
גניחה קימטה את גוף השוכבת, אותה הגניחה השזורה ברפסודיה:
— כן, אני מעופפת היום!
ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו קלים.
★
תחת הצמרת הארוכה של עצי האורן המתין מישהו לגרדה, שכרך בעצבנות את עניבתו האדומה על אצבעותיו.
היא באה חגורה פס שמש צבעונין, שלבה מסביב לצווארו את זרועותיה השבירות ודממה כמונפת על־ידי האור.
— מה לך היום? —חיבק את גזרתה.
— אינני מרגישה היום את האדמה תחת רגלי.
ובצחוק ביישני:
— אני מעופפת היום…
צללי ענפי האורן הוסיפו קדרות לקדרותו של הבחור:
— ואת נוסעת מחר?
— לא נוסעת אלא טסה! — הורמו עיניה לחלל שנשפך בסחרחורת.
הם הגיעו לים, הרקדנית פרשה זרועותיה:
— חבל שאי־אפשר לרקוד על במה זו!
והאביב התרומם מעל הים בצורת מפרש שהתחכך בקלעי האופק.
★
ולילה היה. תפאורה אחרי תפאורה מרוקמות רקדניות פעם בנוסח הלירי של מנדלסון, פעם בנוסח הקודר של קטה קולויץ, פעם בנוסח הצועני של ליסט.
וכמוטיב ראשי היתה אותו לילה גרדה. אסור להמשיל גוף לגמישותו של גבעול פרח — ובכל זאת, אפילו במוחו של ההדיוט שבקהל עלה דימוי זה.
לשוא ניסו שאר הרקדניות להאפיל עליה — היא הותזה מתוך כל אפלולית כזרקור.
כשירד המסך ראה עוד הקהל את דמויותיה מפלסות את החלל
בשתי וערב, בעיגולים, באליפסות: וגרדה, ששכבה רצוצה בתא־האיפור, שאפה מצרורות הפרחים שמישהו הניח סמוך לראשה, מין נרקוזה שמשכה אותה לתהומות.
גניחה עמוקה טלטלה את גופה, פקחה עיניים אפרוריות וראתה את זה שהמתין לה היום תחת צמרת עצי האורן.
— מה לך? — שאל.
ריסיה נסגרו בחיוך:
— טסתי כה גבוה, כה גבוה!
ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו כבדים.
★
ובוקר היה. בעמקים שרו הפרדסים בירוק עז. תחת רגלי גרדה נתקפל מרובע אחרון של אספלט. שערותיה מבודרות היו, סרוקות על־ידי הפסנתר של אמש. ואווירון כמין פרפר צחור התרומם עם גרדה והפך לאטו בדיוטות החלל לעיט־פלדה נוצץ.
ופרח נשר מצמרת־האוויר ונח לרגלי הבחור שהרימו, הפשילו בדש מעילו, הסתכל באווירון־העיט ששיסע את הכחול, התכרבל בשמים, חג כשיכור, השתלהב כפנס אדום ונשפך כאפר לתוך הרים רחוקים.
