חלל הקרקס מן הזירה עד לקמרון ספוג היה ריחות חיות הבר: של גלליהן, של אכזריותן המתורבתת ויצריהן הבראשיתיים.
אורצל לפף את הטרפציות, את כורסות הקטיפה של הפרטר. והבליט את החול האדמדם של הזירה. שבה נקבעו שתי טבעות גיר דומות לאלה הסוגרות את עיני המוקיונים.
על הקירות מצויר היה ג׳ונגל מטושטש על חורשות הבמבוק, על פיליו נושאי האלונקות ועל קופיו שהשירו אגוזי קוקוס, שדמו לאבטיחים. ג׳ונגל זה נועד לצופי הגלריות: ג׳ונגל אנושי, שסייר עולם פלאים זה בתמימות חייכנית.
בינתיים ומן המסדרונות הלולייניים זרם הקהל. על במת התזמורת, שהשקיפה אל הזירה, נראו הסקסופונים והתופים הראשונים. ליד רמפת הפלוסין הופיע ברנש גברתן, לבוש שחורים. ידיו בכסיות לבנות ויהלום בעניבתו, שהצליף אור כפנס מגי; היה זה המנהל: שליט המוקיונים, האקרובטים וחיות הבר. בפרצופו אפשר היה לציין מונוקל, אוזניים מדולדלות, שפתיים משורבבות ואכזריות שנצנצה ככוהל בעיניו: כמעט טיפוס בנלי של מנהל קרקס. הוא נעלם בין וילאות שהורמו וגילו מראות ואור אדמדם בהן.
מהכיפה נשתלשל פנס גדול ככוכב, ילד קטן, שאביו הביאהו הנה כדי לשעשעהו, הרים את עיניו לכוכב זה. התזמורת היתה במלואה: שרביט המנצח הונף והסקסופונים החלו גועים, כשהתופים רודפים אחריהם; על הגלריה נראו חיילים מחוטטי פרצוף שפיצחו זירעונים: בדלת הסתופפו קהל ארחי פרחי בבלואים, שהתגנבו לקרקס כעכברים דרך חורים סמויים; זונות מהפרברים בסודיריהן, בעגיליהן ובקפיצי השער הרטובים על לחייהן, שבאו לראות את האתלט המהולל שגם יפהפה היה.
פנס אחרי פנס נשתלשל משמי הקרקס האפלים: אלה לא היו עוד כוכבים אם כי צלילי התזמורת הציתו בהם חגיגיות.
היה בקהל זה גם משורר נשען על גולת מקלו. ליריקן צהבהב זה שאף את בושם גללי חיות הבר שנתערב עם בושמי הגבירות המהודרות שהסבו בלוז׳ות בפוזות רומאיות. לא חסרה ביניהן גם יפהפייה מפונקת, המזכה את האתלט בהערצתה.
בחשאי־חשאין כהרגשות שמחותינו וצערנו נראו המוקיונים על הזירה. בני־אדם אלה, המקובלים כטרגיים מקרוב. עוררו צחוק סוער במרחק־מה. הם טיפסו על הרמפה כי חששו ללכלך את ההרמוניה שבין טבעות הגיר והחול האדמדם של הזירה, שנועדה לסוס השחור הראשון. בקולותיהם הנבחניים רטט בכי קל, שגירה דווקא את עצבי הצחוק: אחד ידע לזרוק לפנים ולאחור את מברשת בלוריתו, השני נעול היה כ׳אצבעוני׳ האגדי בסנדלים ענקיים בצורת דרקונים, השלישי ידע לנענע את אזניו כחמור: היו אלה רק שיירי מוקיונים; אינטרמצות עלובות. האימפרסריו הופיע שנית: שחור־לבן ופטליות היהלום בעניבתו והגיחוך שבפיו, המוקיונים החווירו מתחת לפודרה שסיידה את פרצופיהם. התזמורת הדהירה את כליה במרש: כמו מיער האדום של הקלעים הגיח סוס מאוכף אמזונה. הם התמזגו בשחור, בברק שבעיניים ובקלות הפגסוסית. הם הדהירו אח הזירה, טבעותיה הלבנות שגלגלו את דרדורי החופים. הסוס והאמזונה נעשו אתריים: אף משק קל של פרסות וענן אדמדם זה האופף אותם ופנסים אלה המאירים את עיניהם האפלות! באורח פלא נעלמו שתי דמויות אלה שנתמזגו לביטוי מפוסל. מכונף למאחורי הקלעים בדוהרן ממעל לראשי המוקיונים שסימרו את שערם.
אחר הוצג חזיון אהבה שמשחקיו הם קופים: כן, קופים מתורבתים ששיחקו את רומאו ויוליטה לשייקספיר.
הקהל סער מצחוק: הזונה הפחותה והחייל ההדיוט ציינו פיזית את יתרון גזעם. הקוף רומאו עיגל את זנבו ובצילינדר ביד תינה את אהבתו ליוליטה, שהסבה בכורסה ובכפותיה הארוכות הנתונות בכסיות הנידה את גולגולתה בצער. היער האפריקני בכה באביבו! אחר התנשקו ויצאו במחול כשזנבותיהם מנצחים על הקצב. הצופים התפתלו מצחוק. זו היתה היסטריה נשגבה, שאחזה את כולם. גם המוקיונים צחקו כתינוקות וגם האימפרסריו. הטרגי תמיד כבמאי האחראי לגורל משחקיו. טלטל את גופו המסורבל מצחוק.
אחר הוטל אולם הקרקס לתוך השראה פתאומית: ביאדרה רקדה עטופה בנחשה המוקסם. צופים אלה שהצחוק עוד רסס בעיניהם, כגשם קל אחרי סופה, כפפו את ראשיהם האפלוליים על המסתורין שמילא את הזירה. הביאדרה הפכה אותה למקדש: גופה שנתון היה במין רשת כסף, שדיה בשלטי כסף, רקד בריתמוס שבור לפני הנחש שתימר כקילוח מים. אנחות מלודיות זעקו מפיה. התגעגעה עליו והתעטפה בטבעותיו הגמישות כשראשו הפעוט רדם בין רווח שדיה. הודו הבודהיסטית מחקה את צחוקה הכושי והקופי של אפריקה. האקזוטיות הקדושה השפיעה התעלפות על החושים!
אחר עלו באור מסמא שדי ושדות הטרפציות. הנערות היו בלונדיניות והנערים שחורי בלורית. ששתם השתחוו לפני הקהל, והשחוק חתום בווריאציה קלה על שפתיהם כי רשת המוות פתוחה היתה לטרפציות. ואשר לאימפרסריו – הוא הקשיב להולם לבו של הקהל, שהלך וגבר. המוסיקה פסקה. כי הנערות הבלונדיניות שעפו באוויר לתוך זרועות השדים בקו אלכסוני היו מוטיבים מתחלפים של אותה סימפוניה אקרובטית.
בגללן נעשה החלל שמימי, שכוכביו היו פנסים ושמלאכיו היו הן – האקרובטיות: גולמי אור נשיים, שרשת מוות פרושה היתה למענן; יותר נכון: שרשת לבבות ועיניים פרושה היתה למענן!
ששתם השתחוו שוב מעל אדמת הזירה, שלובי ידיים ושלובי עיניים ופיות שראו וטעמו את הישות שהנה ממעל לחיים ולמוות.
כחוק עליון, המציג ממול הנשגב את הראי המגחך, כן באו המוקיונים וסילפו הכול: את הנחש הבודהיסטי, את האקרובטיות שניגנה בשישה כינורות. אחר כבו פנסים אחדים בקמרון. והיהלום המגי של האימפרסריו שכפף את אפו לוורד שבדש מעילו. היתה זו הפסקה מלאת נועם. הארחי פרחי סחו על חיות הג׳ונגל, החיילים פיצחו זירעונים וצבטו לזונות, בחור צעיר קנה למען הנערה שהזמין חפיסת שוקולדה, המטרונה בלוז׳ה נפנפה את מניפתה בג׳סטה רומאית, וחול הזירה סורק למשעי למען האתלט המפואר.
מלכותי וגזעי כבן־חור נכנס האתלט כשהמנון עברי לפניו כהרולד לתוך הזירה, ושלושת הסוסים הרתומים לרכב הרומאי שוצפים באחוריהם. הנה האגדה של בן הנפח ככל האגדה של הווירטואוז היהודי. הקרקס על מוקיוניו, אנשי היום ההדיוטים, זונותיו הרומנטיות, מטרונתו הנהדרת וגנביו העצובים, סאן לקראת האתלט היהודי, שנתון היה במסגרת המוסיקה. סוסיו עם הרעמות הגזוזות וששת הלודרים.
במחי חן הסיר את גלימת הקטיפה מצבע הרימון – לודר אספה – הסיר את הקובע – לודר שני לקחו ככרבולתו – ונתגלה בטוניקת כסף. היתה לו, לבן הנפח שאהב יונים בנעוריו, גולגולת דקה עם בלורית שטופחה פיוטית. זה לא היה מתגושש השובר פרסות ברזל או את צלעות יריבו, זה היה אמן שרצה באגדת חייו האלילים משהו, מכאן חיוורון פניו. עיניו האפלות וחיוך יהיר ועייף זה על השפתיים.
על הרכב הצטופפו הלודרים, ובנוטלם את הרתמות בידיהם הדהירו את הסוסים במעגל הזירה כשהתזמורת מנפנפת לנגד עיניהם מטפחת צלילים אדומה. אבל הגיבור בטוניקת הכסף, חיוור הפנים, חסם לפניהם. את הדרך; ביד אחת אסף את מתגיהם באופן שהשיק זה לזה את ראשיהם השוצפים גזוזי הרעמות, ובפושקו את ירכיו הבזלת הרתיעם אחורנית. הלודרים הצליפו על גבי הסוסים שקרטעו, שצלצלו בכלי הרתמה והסתערו כאריות יפים על הגיבור. הלה חייך והטילם על זנבותיהם השופעים באופן שגלגלי הרכב שקעו בחול.
לרגע דמה מחזה זה בלב הזירה לתבליט יוני: כה אי־ממשי, כה מיתולוגי היה: אכל תופי התזמורת המידרדרים ומחיאות הכפיים, שהניחו זר הדסים על ראש הגיבור, עשו את המחזה לאגדה יפה של שנת 1925.
הגיבור, הרכב, לודריו נעלמו מאחורי הקלעים והמסך ירד. כי הקרקס הוא תאטרון האינסטינקטים שלא תורבתו לא על־ידי המחבר ולא על־ידי הבמאי, לכן זירתו גלויה תמיד לעיני צופי הגלריות, הלוז׳ות: מזגם הפרימיטיבי של זונות אלה, של חיילים אלה, של גרי הפרברים, המופרחים פה ושם במטרונה, בגנרל, באספורטאי, באיסטניס ובמשורר, נין ונכד של הומרוס, שאהב כה את התאבקויות האלים.
הפעם הופיע על הזירה הגיבור של הגטו הפולני באצטלתו הגזעית: שמשון אסור בנחושתיים. התזמורת אמרה את תרועת לבם של הצופים היהודים שהכירו בו את שמשון הקלסי של פוסן, שהעתקותיו הקרתניות מקשטות באורח פלא את בתיהם. הלודרים־הפלשתים כוננו את כידוניהם לשם תאטרליות מול האתלט־שמשון, שצעד בכבדות בשלשלאותיו המצלצלות. בהגיעו לטבור הזירה הגיעו סקסופוני התזמורת לנשימתם האחרונה – ואז, במותחו את חזהו האלים, התיר במחי אחד את השלשלאות מעליו – ראו את עיניו ושיניו החורקות – ובכורכו אותן מסביב לאגרופיו קרע אותן לשרשרות בודדות שזרקן להידדי התזמורת לבריוני הגלריות, ששמחו עליהן כעל קמעות יקרות.
היה זה לילה רקום פנטסטיות: המוקיונים הראו פרצופי ליצנות ליריים ביותר, סוס האמזונה הסתחרר קלות מעל לראשי הצופים, רהביאדרה רקדה כבובה למען תינוקות אלה; והנה בא בן־הנפח האקסטטי כפייטן ועיצב כמה סצנות של אגדות האלים. חיוור בטוניקת הכסף, כשצרורות פרחים בידי לודריו, ניגן עוד כמה קטעי גבורה: כפף ערבסקות מברזל, שיטח את חזהו למען אופני־אוטו, וגרפו שינה את פוזות האנדרטה החיה.
התזמורת כיבתה את סקסופוניה, את תופיה, גלימת הקטיפה מצבע הרימון עטפה את כתפי הגיבור. שיצא את הזירה מוקף הלודרים, המוקיונים, האקרובטים כשבאחת הלוז׳ות מנפנפת מכנית מטרונה אחת את מניפתה.
לאט החשיך קמרון הקרקס, הג׳ונגל על הקירות. ופה ושם התכופף מישהו מעל המעקה והביט בעצב על הזירה.
אורצל לפף את הטרפציות, את כורסות הקטיפה של הפרטר. והבליט את החול האדמדם של הזירה. שבה נקבעו שתי טבעות גיר דומות לאלה הסוגרות את עיני המוקיונים.
על הקירות מצויר היה ג׳ונגל מטושטש על חורשות הבמבוק, על פיליו נושאי האלונקות ועל קופיו שהשירו אגוזי קוקוס, שדמו לאבטיחים. ג׳ונגל זה נועד לצופי הגלריות: ג׳ונגל אנושי, שסייר עולם פלאים זה בתמימות חייכנית.
בינתיים ומן המסדרונות הלולייניים זרם הקהל. על במת התזמורת, שהשקיפה אל הזירה, נראו הסקסופונים והתופים הראשונים. ליד רמפת הפלוסין הופיע ברנש גברתן, לבוש שחורים. ידיו בכסיות לבנות ויהלום בעניבתו, שהצליף אור כפנס מגי; היה זה המנהל: שליט המוקיונים, האקרובטים וחיות הבר. בפרצופו אפשר היה לציין מונוקל, אוזניים מדולדלות, שפתיים משורבבות ואכזריות שנצנצה ככוהל בעיניו: כמעט טיפוס בנלי של מנהל קרקס. הוא נעלם בין וילאות שהורמו וגילו מראות ואור אדמדם בהן.
מהכיפה נשתלשל פנס גדול ככוכב, ילד קטן, שאביו הביאהו הנה כדי לשעשעהו, הרים את עיניו לכוכב זה. התזמורת היתה במלואה: שרביט המנצח הונף והסקסופונים החלו גועים, כשהתופים רודפים אחריהם; על הגלריה נראו חיילים מחוטטי פרצוף שפיצחו זירעונים: בדלת הסתופפו קהל ארחי פרחי בבלואים, שהתגנבו לקרקס כעכברים דרך חורים סמויים; זונות מהפרברים בסודיריהן, בעגיליהן ובקפיצי השער הרטובים על לחייהן, שבאו לראות את האתלט המהולל שגם יפהפה היה.
פנס אחרי פנס נשתלשל משמי הקרקס האפלים: אלה לא היו עוד כוכבים אם כי צלילי התזמורת הציתו בהם חגיגיות.
היה בקהל זה גם משורר נשען על גולת מקלו. ליריקן צהבהב זה שאף את בושם גללי חיות הבר שנתערב עם בושמי הגבירות המהודרות שהסבו בלוז׳ות בפוזות רומאיות. לא חסרה ביניהן גם יפהפייה מפונקת, המזכה את האתלט בהערצתה.
בחשאי־חשאין כהרגשות שמחותינו וצערנו נראו המוקיונים על הזירה. בני־אדם אלה, המקובלים כטרגיים מקרוב. עוררו צחוק סוער במרחק־מה. הם טיפסו על הרמפה כי חששו ללכלך את ההרמוניה שבין טבעות הגיר והחול האדמדם של הזירה, שנועדה לסוס השחור הראשון. בקולותיהם הנבחניים רטט בכי קל, שגירה דווקא את עצבי הצחוק: אחד ידע לזרוק לפנים ולאחור את מברשת בלוריתו, השני נעול היה כ׳אצבעוני׳ האגדי בסנדלים ענקיים בצורת דרקונים, השלישי ידע לנענע את אזניו כחמור: היו אלה רק שיירי מוקיונים; אינטרמצות עלובות. האימפרסריו הופיע שנית: שחור־לבן ופטליות היהלום בעניבתו והגיחוך שבפיו, המוקיונים החווירו מתחת לפודרה שסיידה את פרצופיהם. התזמורת הדהירה את כליה במרש: כמו מיער האדום של הקלעים הגיח סוס מאוכף אמזונה. הם התמזגו בשחור, בברק שבעיניים ובקלות הפגסוסית. הם הדהירו אח הזירה, טבעותיה הלבנות שגלגלו את דרדורי החופים. הסוס והאמזונה נעשו אתריים: אף משק קל של פרסות וענן אדמדם זה האופף אותם ופנסים אלה המאירים את עיניהם האפלות! באורח פלא נעלמו שתי דמויות אלה שנתמזגו לביטוי מפוסל. מכונף למאחורי הקלעים בדוהרן ממעל לראשי המוקיונים שסימרו את שערם.
אחר הוצג חזיון אהבה שמשחקיו הם קופים: כן, קופים מתורבתים ששיחקו את רומאו ויוליטה לשייקספיר.
הקהל סער מצחוק: הזונה הפחותה והחייל ההדיוט ציינו פיזית את יתרון גזעם. הקוף רומאו עיגל את זנבו ובצילינדר ביד תינה את אהבתו ליוליטה, שהסבה בכורסה ובכפותיה הארוכות הנתונות בכסיות הנידה את גולגולתה בצער. היער האפריקני בכה באביבו! אחר התנשקו ויצאו במחול כשזנבותיהם מנצחים על הקצב. הצופים התפתלו מצחוק. זו היתה היסטריה נשגבה, שאחזה את כולם. גם המוקיונים צחקו כתינוקות וגם האימפרסריו. הטרגי תמיד כבמאי האחראי לגורל משחקיו. טלטל את גופו המסורבל מצחוק.
אחר הוטל אולם הקרקס לתוך השראה פתאומית: ביאדרה רקדה עטופה בנחשה המוקסם. צופים אלה שהצחוק עוד רסס בעיניהם, כגשם קל אחרי סופה, כפפו את ראשיהם האפלוליים על המסתורין שמילא את הזירה. הביאדרה הפכה אותה למקדש: גופה שנתון היה במין רשת כסף, שדיה בשלטי כסף, רקד בריתמוס שבור לפני הנחש שתימר כקילוח מים. אנחות מלודיות זעקו מפיה. התגעגעה עליו והתעטפה בטבעותיו הגמישות כשראשו הפעוט רדם בין רווח שדיה. הודו הבודהיסטית מחקה את צחוקה הכושי והקופי של אפריקה. האקזוטיות הקדושה השפיעה התעלפות על החושים!
אחר עלו באור מסמא שדי ושדות הטרפציות. הנערות היו בלונדיניות והנערים שחורי בלורית. ששתם השתחוו לפני הקהל, והשחוק חתום בווריאציה קלה על שפתיהם כי רשת המוות פתוחה היתה לטרפציות. ואשר לאימפרסריו – הוא הקשיב להולם לבו של הקהל, שהלך וגבר. המוסיקה פסקה. כי הנערות הבלונדיניות שעפו באוויר לתוך זרועות השדים בקו אלכסוני היו מוטיבים מתחלפים של אותה סימפוניה אקרובטית.
בגללן נעשה החלל שמימי, שכוכביו היו פנסים ושמלאכיו היו הן – האקרובטיות: גולמי אור נשיים, שרשת מוות פרושה היתה למענן; יותר נכון: שרשת לבבות ועיניים פרושה היתה למענן!
ששתם השתחוו שוב מעל אדמת הזירה, שלובי ידיים ושלובי עיניים ופיות שראו וטעמו את הישות שהנה ממעל לחיים ולמוות.
כחוק עליון, המציג ממול הנשגב את הראי המגחך, כן באו המוקיונים וסילפו הכול: את הנחש הבודהיסטי, את האקרובטיות שניגנה בשישה כינורות. אחר כבו פנסים אחדים בקמרון. והיהלום המגי של האימפרסריו שכפף את אפו לוורד שבדש מעילו. היתה זו הפסקה מלאת נועם. הארחי פרחי סחו על חיות הג׳ונגל, החיילים פיצחו זירעונים וצבטו לזונות, בחור צעיר קנה למען הנערה שהזמין חפיסת שוקולדה, המטרונה בלוז׳ה נפנפה את מניפתה בג׳סטה רומאית, וחול הזירה סורק למשעי למען האתלט המפואר.
מלכותי וגזעי כבן־חור נכנס האתלט כשהמנון עברי לפניו כהרולד לתוך הזירה, ושלושת הסוסים הרתומים לרכב הרומאי שוצפים באחוריהם. הנה האגדה של בן הנפח ככל האגדה של הווירטואוז היהודי. הקרקס על מוקיוניו, אנשי היום ההדיוטים, זונותיו הרומנטיות, מטרונתו הנהדרת וגנביו העצובים, סאן לקראת האתלט היהודי, שנתון היה במסגרת המוסיקה. סוסיו עם הרעמות הגזוזות וששת הלודרים.
במחי חן הסיר את גלימת הקטיפה מצבע הרימון – לודר אספה – הסיר את הקובע – לודר שני לקחו ככרבולתו – ונתגלה בטוניקת כסף. היתה לו, לבן הנפח שאהב יונים בנעוריו, גולגולת דקה עם בלורית שטופחה פיוטית. זה לא היה מתגושש השובר פרסות ברזל או את צלעות יריבו, זה היה אמן שרצה באגדת חייו האלילים משהו, מכאן חיוורון פניו. עיניו האפלות וחיוך יהיר ועייף זה על השפתיים.
על הרכב הצטופפו הלודרים, ובנוטלם את הרתמות בידיהם הדהירו את הסוסים במעגל הזירה כשהתזמורת מנפנפת לנגד עיניהם מטפחת צלילים אדומה. אבל הגיבור בטוניקת הכסף, חיוור הפנים, חסם לפניהם. את הדרך; ביד אחת אסף את מתגיהם באופן שהשיק זה לזה את ראשיהם השוצפים גזוזי הרעמות, ובפושקו את ירכיו הבזלת הרתיעם אחורנית. הלודרים הצליפו על גבי הסוסים שקרטעו, שצלצלו בכלי הרתמה והסתערו כאריות יפים על הגיבור. הלה חייך והטילם על זנבותיהם השופעים באופן שגלגלי הרכב שקעו בחול.
לרגע דמה מחזה זה בלב הזירה לתבליט יוני: כה אי־ממשי, כה מיתולוגי היה: אכל תופי התזמורת המידרדרים ומחיאות הכפיים, שהניחו זר הדסים על ראש הגיבור, עשו את המחזה לאגדה יפה של שנת 1925.
הגיבור, הרכב, לודריו נעלמו מאחורי הקלעים והמסך ירד. כי הקרקס הוא תאטרון האינסטינקטים שלא תורבתו לא על־ידי המחבר ולא על־ידי הבמאי, לכן זירתו גלויה תמיד לעיני צופי הגלריות, הלוז׳ות: מזגם הפרימיטיבי של זונות אלה, של חיילים אלה, של גרי הפרברים, המופרחים פה ושם במטרונה, בגנרל, באספורטאי, באיסטניס ובמשורר, נין ונכד של הומרוס, שאהב כה את התאבקויות האלים.
הפעם הופיע על הזירה הגיבור של הגטו הפולני באצטלתו הגזעית: שמשון אסור בנחושתיים. התזמורת אמרה את תרועת לבם של הצופים היהודים שהכירו בו את שמשון הקלסי של פוסן, שהעתקותיו הקרתניות מקשטות באורח פלא את בתיהם. הלודרים־הפלשתים כוננו את כידוניהם לשם תאטרליות מול האתלט־שמשון, שצעד בכבדות בשלשלאותיו המצלצלות. בהגיעו לטבור הזירה הגיעו סקסופוני התזמורת לנשימתם האחרונה – ואז, במותחו את חזהו האלים, התיר במחי אחד את השלשלאות מעליו – ראו את עיניו ושיניו החורקות – ובכורכו אותן מסביב לאגרופיו קרע אותן לשרשרות בודדות שזרקן להידדי התזמורת לבריוני הגלריות, ששמחו עליהן כעל קמעות יקרות.
היה זה לילה רקום פנטסטיות: המוקיונים הראו פרצופי ליצנות ליריים ביותר, סוס האמזונה הסתחרר קלות מעל לראשי הצופים, רהביאדרה רקדה כבובה למען תינוקות אלה; והנה בא בן־הנפח האקסטטי כפייטן ועיצב כמה סצנות של אגדות האלים. חיוור בטוניקת הכסף, כשצרורות פרחים בידי לודריו, ניגן עוד כמה קטעי גבורה: כפף ערבסקות מברזל, שיטח את חזהו למען אופני־אוטו, וגרפו שינה את פוזות האנדרטה החיה.
התזמורת כיבתה את סקסופוניה, את תופיה, גלימת הקטיפה מצבע הרימון עטפה את כתפי הגיבור. שיצא את הזירה מוקף הלודרים, המוקיונים, האקרובטים כשבאחת הלוז׳ות מנפנפת מכנית מטרונה אחת את מניפתה.
לאט החשיך קמרון הקרקס, הג׳ונגל על הקירות. ופה ושם התכופף מישהו מעל המעקה והביט בעצב על הזירה.
