גגות

A

א

שַׁעְיָה, בן זקוניו של האופה הוֹלץ, שפרסומו פרוש על הסמטאות הסמוכות, המצטרפות לרובע אפל וחשוד – בשל רדיפתו המוקדמת אחרי השפחות ובשֶל מֶתֶק כְּעָכָיו – שגשג ולִבלב במרתפי בית האפייה של אביו וחישל אופי נמרץ של אַקרוֹבַּט בעתיד, ג׳וקֵי מנוסה ואולי גם גנב מומחה.

ובהעריצו את גיבורי הראינוע, ובייחוד את ה’קאובּוֹיים’ של טקסס, חיקה את אופן הילוכם, עוויותיהם, קלות דעתם, חוצפתם ונדיבות לבם. לשֵׂער ראשו מעין הזֶפת, שהיה מגולח מלמטה ומגודל מלמעלה, חבש תרמיל נייר בתבנית צריח, ואת עישון הסיגריות, שהצריד ריאותיו הצעירות, עשה קֶבע, באוהבו להַשִּׁיב את העשן לתוך אחניהן המנחמות של השפחות, הנתונות ללישת הבצק.

נערות אלה, שנתברכו בחזה שופע, ברגליים מסורבלות ובצחוק פרוץ, שגו הרבה בנער זה, המלבלב באוויר המפויָח; פניו החומים, שאצרו נעימוּת מסיתה, הדריכו מנוחתן, ועיניו המתוקות גירו אותן בעוצבּן ובאדישותן המזלזלת.

פעמים היו השפחות מוציאות ידיהן המקומחות מתוך הערֵבות וממטירות על שעיה חיבתן הקולנית, כראותן אותו כפעוט המופקר לנשיקותיהן. שעיה, שדמותה של בת טֶקסַס פראית, גמישה, דוהרת נפלאה, קבועה בלבו, בוחל באימהות אלה, מהן מזקינות ומהן מצמיחות חתימת זקן ושפם. הוא מסמיק מבושה ומצער ומכה את עוגבותיו, הצורחות בקול. הן מקבלות ברצון הכאותיו ומשפיעות עליו דרך אגב נשיקותיהן הריריות. שבוי באפס אונים בין הגופות האלה, הוא פורץ בבכי, ופיוסיהן מגדישים עלבונו. אז הוא חופן מתוך שק פעור מלוא קומציו קמח הורקו לתוך עיניהן, ומבוכתן משיבה לו חירותו וגמול צערו.5

הוא נמלט החוצה אל חבריו, בני מלקטי סמרטוטים, זגגים וסבלים, המשועבדים לרצונו הדרוך עוז. תרמיל ראשו משוסע ושמוט כסחבה על קודקודו, פניו משוחים פיח מעורב בדמעות ועצובים לא כתמיד. חבריו המתכנסים סביבו, לבושי קרעים ורעבים, תוהים על סיבת עצבותו. לא נאה לו להיראות חלש ומנוצח, והרי הוא מביט זועם אל התינוקות, תומך מותניו בידיו ונוזף לעבר המרתף:

‘זונות, תינזף אִמן!’

הילדים נהנים מחברם זה הגדול, אינם מעזים לשואלו על סיבת כעסו, מטפסים ועולים אחריו לסולם, המוליך אל דלתות מחסן נעול, ורובצים על מדרגותיו כעִזִּים.

שעיה שוטח דף אִשקוּקה, מקנת כספו, ומעמיד. על המרובעים שישה טורים של חביות עץ מצבע השחור והכתום. הוא מפשיל ראשו ביוהרה היתולית וסוקר את הנשמעים לו בעיניים מאַהבות, הנעצמות משהו בכוונה, ומתחיל להורות להם את הדרכים הנפתלות של משחק הדַמקה, הנהירות רק לו לבדו.

משחק זה, דל הדמיון והאמצאות, נעשה להם לאט-לאט לזרא ומייגע את עצביהם; ושעיה חש שכוח אישיותו, המכניע את הילדים לחפצי לבו, הולך ומתרופף. הוא אוסף את החביות ותר בפני הילדים הרזים, הזעים ממצוקת רעב.

‘מי מכם לא אכל עוד היום?’

הילדים נסוגים אחורנית, מתגרדים בבלוייהם ואינם משיבים דבר.

שעיה מתחמק מהם ונעלם לתוך מחתרת המרתף, שיבבות חתולים בוקעות משם. הוא חוזר, כשהוא צורר בכנף בגדו שברי כעכים. הילדים שולחים ידיהם הזעירות והגרומות אל ציבור הכעכים, ששעיה ניערם מכנף בגדו, ומכרסמים אותם בתיאבון טורף. שעיה מתבונן אל רעבונם מתוך בחילה של שובע, ופניו החטובים יפה מגיהים ארשת נוגה ומרחמת. הוא גוחן אל הכנופיה ומעביר ידיו על קודקודי הילדים השחוחים באהבה וברעות.

ב

בטבור החצר שתולים עצי לילך אחדים, הגדורים שבכה של מוטות ברזל. אחורי פשפש הגינה הזאת, הסגורה תמיד על מסגר, קבוע מקומו של קרון8 האשפה, העולה על שוליו, כולו גדוש קרעי סחבות, מטליות משי וקטיפה, נעלי לַכָּה נפסדות, מגפיים בלים ומצומקים ושיורי אוכל מבאישים. עליהם צובאים תמיד חתולים, ילידי החצרות, וכלבים סחופים, נוכרים.

באביב מלבלבים עצי הלילך ומבשמים את החצר בניתוחם הערב. כשאשכולות הלילך מבשילים ומזריחים סִגְלָם הטלול, תועים הילדים מסביב לגדר הברזל, כמהים ומטכסים עצות כיצד להַשיר זמורת לילך. הם עוקבים את עבודת השוער מתוך קוצר רוח ומכַוונים את השעה שהלה טרוד בצבירת גללי הסוסים מעל מדרכת הרחוב.

אחד כופף שכמו בהכנעה, ושעיה, דרוך עוז, עולה עליו וקופץ לתוך הגינה. הוא רומס בהנאה פראית את הדשא הדשן הגדל פרע ונעלם בין עופאי העצים. הוא עונד לקודקודו זמורת לילך, שולח ראשו המעוטר אל חבריו הצוהלים ומַשיל לתוך ידיהם הפרושות אשכולות טלולים.

השוער בא מן החוץ, זֶד, שוטם, מצליף עליהם במטאטאו המתיז בוץ ומערים לגזול כמה כובעים מעל ראשיהם.

בראשים מגולים, בפרחי הלילך – השלל היקר – בידיהם, הם צובאים על קרון האשפה, מגבבים דברי חונף לשוער הבוסס במגפיו בסירחון, כוססים פקועות הניצנים בפנים נעים ומתחננים:

‘בַּרְטֶק, אנא יחזיר לנו את הכובעים. רק זמורות עלובות שמחירן גרושתלשנו. בחיינו שלא נוסיף לתלוש.’

שעיה שנמלט, חוזר אל חבריו חיוור ורוטט מכעס עצור. השוער קשה כארז ואיננו נענה לתחינות הילדים. שעיה משתיקם במבטיו הלוהטים, מתקרב אל השוער ומאיים עליו:

‘ברטק, אם לא יחזיר לנו את הכובעים, לא נשאיר אף שריד של לילך על העצים.’

השוער מגחך בפנים רעים ומֵרים ידו להכותו. שעיה מתמתח כחתול בגופו הרזה והגמיש, מתרומם בקפיצה קלה, חוטף את כובעו של השוער מעל ראשו ונמלט החוצה.

הילדים צורחים בצהלה למראה הקרחת המכוערת, המבהיקה בקודקודו של השוער, ומעירים את תשומת לבם של הדיירים, המתענגים על חיזיון זה. השוער רודף אחרי הילדים הנפוצים לכל עבר, מקלל, מגדף ומצליף מטאטאו באוויר:

‘בני זנונים ארורים!’9

שעיה שב מן הרחוב, באוחזו בקצות אצבעותיו את כובע השוער המיוזע והשסוע, כאחוז את העכבר בזנבו, מתקרב מתון ואדיש אל קרון האשפה ואוסף את כובעי חבריו. הוא החליט להפתיע עוד פעם את כולם: חבש במו ידיו את כובע השוער לקרחתו המכוערת.

ג

לפנות ערב לוחשים אודי העצים במעמקי התנור. בני האופה, משוחים פיח מהול בזיעה, מוטלים על אצטבת התנור ונותרים מתוך שינה כבדה. השוליות הצטנפו כפקעים על ערמות שׂקי הקמח, פיהם הפשוק שופע ריר ופניהם מתעווים מפגיעתם של זבובים.

שעיה, נסוך תנומות, צובר מלוא כיסיו פסולת של מיני מאפה ויוצא אל חבריו הקטנים, הממתינים לו על כבש המחסן הנעול.

כשהם גומרים ללעוס את שיירי המאפה, מזמינם שעיה בקול מצווה, המבטל למפרע כל התנגדות:

‘עכשיו נסקור קצת את העיר!’

הילדים רוטנים מתוך סירוב. הם מתעצלים ונפשם תִכלֶה לשמוע מפיו סיפורי בדים, או תוכניותיו המוזרות על העתיד. שעיה מלא מרירות ונוטה לתנומות, מחקה את תנועותיהם הנמרצות של הקאובויים. עיני הפיח שלו מגיהות אור מָגי על הילדים. הוא בודה מלבו מראות כזב, שהוא נוטל על עצמו להראותם:

‘טיפשים, ראינוע חי תראו!’

הילדים מתפתים ונגררים אחריו. כולם סרים לפרוזדור ומטפסים אחרי שעיה במדרגות מכוסות סחי. במסדרונים הטחובים הם נתקלים בתינוקות ערומים, מסואבי גוף, הצורחים בקול זוועה כזה, שלבם מתחיל להסס באותו מקסם ששעיה אומר לחשוף פה לפניהם.

עליית הגג גדושה רהיטי בית רסוקים, שורצים עש, כלי חרס סדוקים, שלדופנותיהם דבוקים עוד שיירי אוכל מעובשים, ושמשיות סתורות, המבהילות בחוטי ברזלן המזדקרים כנשים מטורפות.

הילדים מצטופפים בעיגול הפרוץ בחומה ונוגעים בידיהם במרזב הגג. הם נפחדים מפני האימה והטומאה השרויות בעלייה זו, המוארה בהרות שמש, המפזזות על אשנבי הגג המשופעים.10

שעיה מוציא חצי גופו העליון אל גגות הבתים הסמוכים, מחזיר את פניו החיוורים והנמרצים, מלטף את הילדים ומצית בלבותיהם רוח גבורה, אשר לא תחת מפני אסון:

‘הוי, אנחנו’מרחפים באוויר!’

לעבר המגרש הנטוש לפניהם, זה הבדול מן הסמטאות העקלקלות, מתנוססים בתי קסרקטין איתנים, חרובי צלעות ונאלחי צבע אדום, וסיפוני גגותיהם המזופתים מבליחים רעות בערוב היום השלו.

שעיה סח מתוך זוועה נאמנה, המהלכת אימים על הילדים:

‘כלום יודעים אתם שבמרתפי הקסרקטין חבויים מיני כלי תותח, שבכוחם לנתוץ ולהכחיד את כל הכרך על כל’רחובותיו ובנייניו!’

ספוגי אימה חושית אין הילדים מעזים לערער על דברי שעיה ואינם גורעים עין מבתי הקסרקטין, העוטים חשכה וחורשים הרג ואבדון.

על אופק פרבר הכרך, שנעכר בתערובת של כתמי צבעים, מסומנות שלוש מעשנות ענק. הללו פולטות עכשיו סחבות עשן, ההולכות ומכסות את שמי הערב, הקרומים תכלת ענוגה. .

לעבר הגן, השתול כעציץ בטבור הכרך, מעפיל לשמים אחרים צלב זהב של צריח כנסייה גותית. מעבר זה מגיעים צלילי ענבל, המכה בקירות הפעמון ללא צורך פולחן, אלא מתוך תמידות קבועה ומעיקה. הילדים מקשיבים בפנים נענים, וממתינים בקוצר רוח עד אשר יידמו הצלילים האחרונים.

שעיה משווה לפרצופו ארשת מוקיון, פושט ידיו ומנאץ בבוז את האל השוכן בכנסייה, המאפילה .בטוחה ושאננה. הילדים אינם מעזים להסב פניהם אחורנית ונלחצים אל שעיה בדומייה, כמצייתים למשהו איום. שעיה מתכוון לעניין אותם:

‘תארו-נא לכם שאנו עולים על גג הבית הזה וממנו אנו מדלגים ומקפצים מגג אל גג. כולנו מתפזרים על המון גגות אלו, מהלכים עליהם כעל הארץ, עפים ועוברים את הרחובות מתוך קפיצות קלות, ובעופנו אנו פוגעים במעשנות בתי החרושת, חודרים לתוך סמטאות אפלות, הולכים על גחוננו, זוחלים עד המרזבים, מתבוננים ורואים אלפי בני-אדם המטיילים על המדרכות, ממטירים על ראשיהם חלוקי אבנים, עושים כל מה שלבנו חפץ – ושום בן-אדם לא יוכל לראות אותנו.’

גופות הילדים זעים מתשוקות כמוסות, הרוחשות בדם. אך המדרונים הגולשים מעל החומות מאשרים להם מוות ודאי; והמגור סותם את11 התשוקות. נשמעים קולות חרדים:

‘ואם ניכשל ונישמט למטה?’

‘ואם ייסוב הראש וניפול מרוצץ גולגולתנו?’

שעיה מעיף עין על נוף הגגות הנהדר והמאיים, משלב ידיו על חזהו, מלווה במבטו את תרמיל הנייר, שנשמט מעל ראשו ומתעופף בחל,ל האוויר העַרְבִּי, ואומר בחיוך יהיר:

‘טיפשים! אַקרוֹבט מנוסה לא ייכשל וראשו לא ייסוב לעולם!’

עיניו הכמהות קפאו, כצופות בחזון רחוק. וכשהסב אותן אל חבריו הקטנים, שנדחקו אליו מלאי מגור, נוצצו ביופיין המפויח ומתוך דמעות: ‘בעוד שנים אחדות ארעיש את כל העיר בטיול כזה!’

ויהיר ובוטח הוליך את חבריו דרך החשכה המכוערת. הקטנים גלשו מעל מדרגות הסולם בפזיזות ומתוך קריאות פחד והמתינו לו מלמטה.

‘בָּז אני,’ אמר שעיה אליהם ברגש עז ונוגה גם יחד, כאשר ידבר הקאובוי עז הנפש בראינוע, ‘בז אני לאבא, לכעָכיו ולשפחותיו. מחר אני הולך מפה ולא אשוב הנה לעולם. אתכם אזכור תמיד בחיבה. כאשר תגדלו ותהיו במצוקה, תבואו אלי. ידי תהיה פתוחה לכולכם!’

נסך עליהם אור עיניו המגי, המריצם להאמין בדבריו הנפלאים וחמק אל מרתף בית האפייה מתוך בטחה יהירה כי עתיד הוא להיות אקרובט מהולל, כאותו פֵיירבֶּנקס, שחקן הדוּר ומצליח, כאותו ואלֶנטינוֹ, או ראש גונדת חמסני בנקים, אבל בשום פנים – לא הדיוט.12

<