דמדומים

A

המטוס שהגיח, מן־הסתם, מבין רוכסי ההרים הליליים והרחוקים ועשה את דרכו אל הים שהמה חרישית בחללו של הרחוב, פרץ לתוך תחומו האפל של החדר והתרוצץ בו אילך־ואילך כשמטרטר נוגות ועמוקות בכל מיתריו של קונטרבס.

המרחק האינסופי בא להידחק דווקא לבין ארבעת הקירות שלי — אמר לעצמו, רפאל גדיש, ד״ר לפילוסופיה, כשהוא תומך סנטרו בשתי ידיו ועיניו נוהות אחרי ליבוטיו הלולייניים של המטוס שנלכד בין ארבע זוויות של ריבוע פשוט ומסתורי. רפאל ניענע בראשו: ״ההנדסה והאסטרולוגיה, איזה זיווג מופלא!”

הוא הרגיש שצינה סטרטוספירית מתפשטת ומחלחלת בכל גופו. ידו גיששה אחרי קופסת הסיגריות, הצית אחת וכשמחמם באישהּ את אצבעותיו הקפואות שאל את הטייס האלמוני: ״עד איזה גובה מיטפיסי מסוגל האדם לטפס?״

הוא לא נענה כיוון שהמטוס השכיל בינתיים להיחלץ מתוך הריבוע המכושף ונסק בבת־אחת אל גלגל־המזלות. והנה מרפרף הוא, מעשה־פרפר, על פני מזל עקרב המציץ לתוך אופלו של החדר בעיניים שגון־זהב להן. רפאל הבחין יפה בכתב־הנוטריקון שהתנוסס בין שתי עיניו של העקרב, אך נבצר היה ממנו לפענחו. לא יצאה שעה קלה ומחמת סיחרורו של הגלגל נקלע המטוס לתוך תחומו של מזל מאדים. צמרמורות סרקו את בשרו של רפאל למשמע תרועות החצוצרות הווגנריות שהקבילו את פניהם של כוהני ווטאן שעלו מתוך השאול עטויים גלימות אדומות ובידיהם קרדומות וגביעי דם. המטוס לא נשתהה זמן רב בתוך תפאורה אימתנית זו: הירח הוא שהרמיזו לצאת מהים הצפוני ולחזור לים התיכון כשמורה לו את הדרך אל מול בתולה. כבציור עתיק המצויר על זכוכית־צבעונין עמדה בתולה ארוכת־צמות זו ליד באר

127

ושאבה מים לאורחות גמלים שקרסו לרגליה, טורים־טורים, בחוג השמים.

קירות האופל שסגרו על החדר נסתדקו פתאום כאילו עשויים היו טבלאות של זכוכית דקה. היה זה צחוק שסודקם, צחוקם של בחור ובחורה העומדים ומלחשים תחת עץ האזדרכת המרשרש שלוותה בסמוך למרפסת. באיזו שפה קמאית מתלחש זוג זה העומד כביכול תחת זה האילן מקדמות הזמנים?

צפירות קטועות של מכוניות שיסעו מפרק־לפרק את הדממה שהתהלכה בחשאי ברחובות העיר. באשמורה זו של הלילה כבר הגיעו לקיצן כל עלילות־האהבה על מסכי הקולנוע, ורק כאן תחת צמרתה של אזדרכת, עומדים בחור ובחורה ומחייכים זה אל זו חיוכים של בתול ובתולה קדומים לנגד עיניו של הטייס הגלמוד המביט מרום תהומי על ידיהם המשולבות.

רפאל הצית סיגריה בסיגריה שנטתה לדעוך ותהה אם להדליק את מנורת השולחן החבושה מצנפת של נייר איפול. בתוך החושך מאזין לשתיקה ששותקים הרחובות זה לתוך זה, לקול צעדיו של אדם אלמוני המשוטט משום־מה יחידי במבוך זה של קוביות־בתים שגגותיהן מסוידים אור ירח.

לבסוף, כיוון שהמטוס חילץ את עצמו מתוך גלגל־המזלות וחזר אל רוכסי ההרים לאחר שתר זמן־מה אחרי צוללות המסתתרות בקיפוליו של הים. כיוון שהזוג הקמאי נטש את עץ־האזדרכת והלך לו לתוך הלילה, כיוון שהרחובות נתרוקנו מקול צעדיו של האדם האלמוני שמצא את ביתו והניח אחריו עיר דמומה לחלוטין, נתעצמה והלכה החשיכה בחללו של החדר ורפאל פשט ידו והדליק את המנורה המואפלת שהפיצה אור דל, אור של עששית, על פני ספר זה שמונח היה על השולחן ליד מאפרה מלאה גפרורים חרוכים ובדלי סיגריות. הוא נטל ספר זה שמכורך היה כריכת עור מרופטת, ותוך שמעלעל בדפיו שהדיפו עובש חריף של מרתפי בתי־עקד, הירהר במחברו: אותו יהודי מפרובאנס, נוסטרדמוס, שיצק בלי כל ספק מים על ידיהם של מקובלי ספרד הגולים. רפאל השהה מבטו על תחריט הדיוקן המהוה שנקבע בשער הספר: איצטגנין זה ידע מה שניבא: המפלצת האפוקליפטית, רעמתה

128

פרועה, נחיריה נושפים אש, מתרוצצת עתה, לילה־לילה, על פני השמים.

רפאל הקיש באצבעותיו על גבי השולחן שהשמיע לו, מעשה אוב ספיריטיסטי, את התנודות הגיאולוגיות של הרוח האנושית, את להגם האידיוטי של הוגי־הדעות הטבטוניים שהעמידו את צלמו של היטלר. וקולו של אותו אוב הוסיף בפתטיות:

“בראבו, נביאו של האדם העליון בראבו!״

רפאל חש שתקרת החדר מתנמכת והולכת ומעיקה על ראשו, משל היתה זו התבונה המעוותת של האנושות, הוא הצית עוד סיגריה שעשנה נתערב בעשן האפוקליפטי שהתפשט והלך בחלל החדר ובו דימה לראות חזיון־בלהות: לאורך שורות אין־קץ של בתים מחוטטרים, הרחק־הרחק מליל ים־תיכוני זה, השתרכו שורות אין־ קץ, כבתמונותיו של מינקובסקי, הצייר החרש־אילם של מוראות הפוגרומים, דמויות דוויות של יהודים ושל נשיהם ושל טפם, דמויות שעין אפר להן. אימה גדולה ירדה על רפאל: מה פירושו של חזיון־זוועות זה שהעשן האפוקליפטי מצייר לנגד עיניו? הוא הצמיד את ידיו הקפוצות לרקותיו וחש שאם לא יכבה עששית זו מימי־הביניים הדולקת על השולחן ויימלט עצמו החוצה, יפרוץ בזעקה שתמוטט את שלוותו של ליל ים תיכוני זה.

שעה ארוכה עמד ליד עץ האזדרכת כמאזין מתוך דמדום החושים לאיוושת גלים רוגעת שבאה לסירוגין מבין מפלשי הסימטאות שחסמו את הים. עקר ממקומו והתחיל להלך אילך־ואילך על הכביש השומם: לאחר שהות־מה חזר לעץ האזדרכת ותלה את עיניו בבניין תמהוני שעמד בעבר השני של הכביש, במצודד, כמנוזר מהסביבה, בין איקליפטוסים מעוטפים בלואי ענפים מדולדלים: בניין שהוקם בשעתו על־ידי אדריכל תמהוני שביקש לשוות לעיר נוי של עתיקות, לפיכך שיבץ בה בחזיתו מעין מגדל גוטי וחיגרו סמוך לגגו כגזוזטרה כדי שהאמלט פלוני־אלמוני ישוטט כה בלילה כגון לילה זה וישוחח עם הים על כבשונו של עולם.

ועם שהוא עומד ותוהה על מגדל זה שרוחות החורף ליכסנו קמעה את קומתו וכירסמו את טיח קירותיו ועשאוהו עתיק־ימים וראוי

129

לתעודתו, קלטה אוזנו קול קצוב ותיאטרלי:

“ערב טוב, אדוני הפילוסוף!…״

חלחלה עברה ברפאל, משל שומע היה קול־רפאים מתגלגל ויורד מגזוזטרת המגדל. הוא צידד את ראשו: לפניו עמדה דמותו הכבדה והמרובעת של השחקן ישפה שחייך אליו חיוך ספק בכייני ספק בדחני כשמביט בו בעיני חולד מעוצמות למחצה.

“ערב טוב, מר ישפה… ודאי מהתיאטרון בשעה מאוחרת זו?״.

הלה, מחמת שנתהרהר בינו לבין עצמו, צימצם את עיניו צימצום יתר ולא שייר מהן אלא סדקים דקים באופן שלנגד רפאל נסתמנה מסכה רחבת־לסתות, פחוסת־חוטם כלשהו, מטושטשת־שפתיים שדמתה גם למסכת חרסינה סינית מתקופת שושלת ט׳אנג וגם למסכת גבס יוונית מתיאטרונו של אריסטופנס.

״ודאי, דוקטור… וכי מהיכן יבוא אדם כמוני בשעה זו אם לא מקרשי הבמה…״

רפאל חזר ותלה עיניו בגזוזטרה שהסתובבה סחור־סחור למגדל כמונולוג שאין לו קץ.

״ובאיזה מחזה שיחקת הערב, מר ישפה?״ בפני הדונג של השחקן נתחתכה עוויה מוקיונית של תרעומת ושל תמיהה: ״בקומדיה, דוקטור… בקומדיה של מולייר…״

כן, פרצופו של זה דומה היה עתה דמיון מובהק למסכת חרסינה סינית שהצהיבה מיושן ושנסתדקה מחמת עצבות לאורך הלחיים ובזוויות העיניים: ובעוד שמסכה זו בשפתיים מטושטשות על ריבוי האנפין של הקומדיה, נהה מבטו של רפאל אחרי צל תיאטרלי אחר שהתהלך סמוי בגזוזטרת המגדל: ״האין אתה סבור, מר ישפה, שטרגדיה שקספירית היתה הולמת יותר מהותם של לילות אלה?…״ וכשתופס מניה־וביה, נימה פייסנית: “כמדומה לי, שכוחך יפה גם בזו…”

רפאל ראה באור הקלוש שעמד ברחוב היאך מסכת החרסינה, שבפני השחקן מתבקעת והולכת ונושרת שברים־שברים, והיאך במקומה נחשפות והולכות לחיים רופסות, חתומות קוצי זקן, שמהן נשתרבב סנטר מחודד ורגזני:

“טרגדיה שקספיקרית בלילות אלה, לא!… לא! ולא!…״

130

וכשמסמיך פיסת ידו הימנית ללחיו הימנית, תנועה רבת־רזים, שיצאו לה מוניטין ושמבקרים תיאטרוניים שנוני מחשבה וקולמוס טרחו לפענחה:

״בני־אדם זקוקים עכשיו להיסח־דעת, לפיזור־דעת ולבידוח־דעת, וכל זה אי אתה מוצא, לפי עניות דעתי, אלא בקומדיה הראויה לשמה, היינו — מוליירית…״

שעה קלה עמד ושתק כשמנענע בראשו ניענועים סתומים ומביט לתוך הלילה בעיני חולד עצובות. משפרש לדרכו, נשתייר רפאל לגמרי לבדו בתוך מבוך זה של רחובות דמומים שהפליגו ובאו אליו מארבע רוחות העיר, לבדו מול גזוזטרת המגדל התלויה על בלימה והצופה ללא כל צל של איצטגנין או של שואל לנתיבות עולם אל הים שבאספקלריה שלו השתקף אגן־ירח שלוו ומטיל אימים.

הוא חזר לאטו לחדרו, כמתיירא מפני העשן האפוקליפטי העומד בין ארבעת קירותיו ושבו משתרכות בשיירות אין־קץ דמויות היהודים הדוויות של הצייר החרש־אילם.

חרגי אור של שמש חורפית בקעו מבין חרכי התריס, נפלו על כתלים אפורים שביניהם התלבט אמש מטוס אלמוני לבטים מיטאפיסיים, והאירו במטושטש את כריכת העור המרופטת של ספר החזיונות לנוסטרדמוס המונח בשולי השולחן ליד ערימה של אפר סיגריות.

בחוץ מעבר לתריס המוגף, נטוש היה דו־שיח נסער בין רוכל פירות לבין פסנתרנית שניגנה את הקרנוול של שומן. הרוכל הילל בסלסולי לחן שובה־לב את יפי התפוזים והבננות שבעגלתו, והפסנתרנית הטילה בהם, בידיים וירטואוזיות, מטחי צלילים זועמים. רפאל פשט ידו לקופסת הסיגריות, שלף אחת, האחיז בה אש והאזין לפולמוס הזה שבין מזרח למערב. הרוכל המסכן ניסה להגביר את קצב סלסוליו, אך דעתו חלשה עליו משום־מה, והוא עימעם את קולו, בעוד שהפסנתרנית הוסיפה להטיל לתוך הרחוב את כל המסכות עזות־הגוונים והמעוותות של אנסור, וכאילו לא היה די בכך, החלה התקרה לזוע מעל לראשו של רפאל: מישהו

131

כינרר בקומת הגג והצלילים בקעו ועברו שלושה משטחים של ביטון מפורזל. רפאל ידע היטב שבסמטת מוסיקאים הוא מתגורר, אך טריו זה שנצטרף מלחנו הבכייני של הרוכל, מהסקרצו הצוהל של קרנוול ומהאדג׳יו הברהאמסי הנוגה עשוי היה אותו בוקר להטריף את דעתו ואת לבו המסויטים מאמש. הוא קם, הניף ידיו וביקש לצעוק:

״הפסיקו!… אתם מסכסכים לי את חוקי ההרמוניה!…”

וכשעווית גחכנית מצטלקת בפניו הטיח קושיה תהומית כלפי פלוני בר־סמכא הסמוי מן העין: ״מאסטרו סטראווינסקי לפי איזה סולם יש לתזמר את שעטת המפלצת של אפוקליפסה זו?…״

לאחר שהתלבש, יצא למרפסת. שמים של זכוכית כחולה וקרה תלויים היו מעל לרחוב שבו לא מצוי היה אלא רוכל הפירות. היו לו לזה פנים ארוכות, מגולפות כאילו באבן, שחומות עם כתמים נחושתיים, פנים שהועתקו מתבליט־קיר אשורי, עתה נסתברה לרפאל התוגה הקמאית שבסלסולי הלחן שלו.

“צפרא טבא, אדוני הדוקטור!”

ברכה זו בארמית העבירה בו חלחלה, משל הגיעה מעבר לזמן שהימנו בא רוכל יהודי זה העומד כאן, ליד כריי הפירות שבדוכנו; וכשמצדד ראשו כלפי מגבעת לבד שחורה, כלפי עיניים חומות וחייכניות, כלפי זקנקן אפור העשוי בנוסח זקנקנו של נחום סוקולוב:

“צפרא טבא, אדוני מנהל הבנק!״

הלה עצם קמעה את עיניו ובנימה של טרוניה:

״מתלוצץ, דוקטור, אה? וכי מותר לשטות באיש זקן?”

רפאל ראה שצל קודר פשט בפניו של בן־שיחו, פנים מובהקות של בר־אוריין, שבקיאותו בספרות ההשכלה על אסכולותיה היא רבה יותר מבקיאותו בתכסיסי בנקאות:

״משטה? חס־וחלילה! וכי בנק שמניותיו מצויות הן בידי בריונים והן בידי רמאים אינו קרוי בנק? אדרבה, יעיין מר בחוק…״ הלה משך אנחה מלבו, וכשסורק מהורהר את זקנו:

״היודע אתה, דוקטור, למה ממשיל הייתי את הבנק שלי באלה הימים?…״

132

הסיט כלפי פדחתו את כובע הלבד השחור שקמט של גינדור באמצעיתו, ובחיוך שמרירות וליצנות שימשו בו בערבוביה: “לתריאטר, דוקטור, לתריאטר לכל הלכותיו ודקדוקיו…” ולאחר אתנחתה קלה:

״רואה אני, דוקטור, שאתה יורד ואין אתה יורד לסוף דעתי… מילא, נניח לכך… מוטב שאספר לך קורותיו וגלגוליו של קונטרס שירים ישן־נושן, כמעט אכול עש, שמצאתי בארגזיו של מו״ס בטלן והמיוחס לפייטן אלמוני, בן ארצו של רמח״ל… מחרוזת של מרגליות אמיתיות… עוד לא בא כבושם הזה….״

דעתו של רפאל הוסחה לרוכל הקורדי שארבע נשים זקנות הקיפו עכשיו במרובע גרוטסקי את דוכנו ועירערו בידיהן הנברניות את תפוזיו שמסודרים היו בכריים נאים: והרוכל דחה וחזר ודחה את הידיים החטטניות כשהוא אומר וחוזר ואומר:

״גברת, זאת לא דגים… זאת פירות…״

יד רכה, חמה, אבהית, עצבנית כלשהי, נגעה בידו של רפאל: “רואה אני, דוקטור, שאין לבך נוטה עתה לדברים שבפיוט… אני, מבין ומבין… אגב, מה אומרת הפילוסופיה על האנדרלמוסיה המתחוללת עתה בעולם בעטיו של אותו שחיק־עצמות היטלר?… הרי היא, כביכול, כל־יודעת, הפילוסופיה…״

סיוטי האפוקליפסה מאמש שנתעממו באורו של היום החורפי הנאה, חזרו ונתלבו לנגד עיניו של רפאל:

״מן הראוי היה להעלות באוב את רוחו של בעל ׳ביקורת התבונה הצרופה׳ כדי שיסביר בכוח הגיונו הגרמני את הסתבבות השתלטותו של גורף־ביבין זה על עמו הנאור…”

שניהם עמדו ושתקו בהשפל ראש שתיקה שהפליגה והלכה למרחקים אפלים. לאחר זמן־מה שהיה באותה שעה מחוץ לכל ממד של זמן, שמע רפאל את בן־שיחו אומר:

“לפילוסופיה הגרמנית היה תמיד ריח־לווי של קסרקטין… וחוץ מזה, כלום יש בכוחה של הפילוסופיה להשפיע תבונה על הבריות… היה שלום, ידידי…”

וכשמניף הנף קל את מגבעת הלבד השחורה שבראשו, עקר ממקומו והמשיך דרכו: סילואטה כפופת גב כלשהי של תלמיד־

133

חכם כבד מחשבות, שנטשטשה והלכה לאורכו של קו הבתים. ״תראה, אדון, איזה יופי!…”

מול מבטו הבוהה של רפאל היבהב זהבו הירקרק של אשכול בננות שהגיש לו הרוכל באצבעות מטובעות כסף ובחיוך החנוט בשקערוריות לחייו הנחושתיות.

לאחר ששילם לו לזה, חזר רפאל לחדרו והניח את האשכול על גבי סלסלה צבעונית קלועה: הבושם הדק שעלה מפירות המוז העלה חיוך בפניו — מעין בבואה מחיוך־הקדומים שחייך אליו הרוכל היהודי מאשור.

אחר־כך, משעמד בחדר האמבטיה ועשה את תגלחתו, שמע תוך ערפל תהיותיו ציוצו של פעמון הדלת. ציוץ חד וטורדני, שהתחבט בין קירות המסדרון ונפל לבסוף לתוך הראי.

כשהלך ופתח את הדלת, ראה לפניו תימני זקן, מקל בידו ותרמיל על שכמו, שפתח בלי שהיות, בפסוק נאה:

“כתוב — המתדפק, נענה!”

רפאל הצניע מטבע בכף ידו שכולה אצבעות גרומות:

“אך לא כתוב, סבא, שהמצלצל נענה”.

הלה, דעתו לא הלכה ממנו, שכן החויר מניה־וביה:

“אין בין זה לזה אלא שינוי שם בלבדי.״

רפאל עמד ותהה: שמא אין לפניו אלא אביון למראית עין. שמא אין זקן זה עולה ויורד דיוטות אין־ספור אלא כדי לומר לבריות פסוקים נאים, שכן בקמטי פניו, פני אתרוג שחום ומצומק, חבויה היתה עליצות מומוסית של בדחן חתונות נע־ונד.

“כמה ימי שני חייך, סבא?”

הלה השפיל את ראשו וכששוחק בביישנות לתוך פקעות זקנו הדלילות והאפורות:

“אשר לחכמה, הריני כבן שבעים”.

ובנימה של יוהרה, כשזוקף את מקלו המסוקס:

״אבל מעולם לא עשיתי את החכמה קרדום לחפור בו!”

ואף־על־פי־כן נדלק זיק של עצבות בעיניו הליצניות: “לא נשכרתי מכך, לא!… כי להווי ידוע לד, בחור, שהעניות מידה יפה היא אלא שאין תועלת רבה ממנה…”

134

הסיט את תרמילו מכתף אל כתף, הפטיר שלום קטוף ועלה בפזיזות במדרגות, מעשה מטפס הרים ותיק ורגיל.

רפאל חזר לסיים את תגלחתו; כשהציץ בראי, ראה בו מסכה משונה, מסכה מגחכת, כמעט לא שלו, כאילו נתחוורה לה לזו איזו סוגיה סתומה, שנויה במחלוקת.

כשיצא לבסוף לרחוב כשעם דעתו ללכת לבית־הקפה הסמוך, הרי הדבר הראשון שקידם את פניו היה המגדל התמהוני; כן, הוא עמד על תלו, ואף כי היה עתה באורו של היום מקולף כולו מטיחו ומהמיתוס הלילי שלו, היה חוט של מסתורין משוך עליו. רפאל, לא עשה אלא דרך מועטת כשנזדמן לו מכר פלוני־אלמוני: בלוריתו מבודרת ופרועה כמזגו וכדמיונו, סיגריה עוממת צמודה לשפתו התחתונה, עמד זה ושלף מתוך כיסיו מעשה־קוסם קרקסאי, ידיעות־סתרים מכל מערכות וחזיתות המלחמה. כיוון שראה את עצמו איסטרטג מובהק ודיפלומט מובהק, דיבר בפסקנות שאינה סובלת ערעור כלשהו; יתר על כן: הבדותות שאילתר תוך כדי עמידה עשויות היו לגרום קורת־רוח אפילו לברון פון מינכהאוזן. כשהלך לו, סוף סוף, סוער, רוקק לצדדין ומסיח עם עצמו, בא לקראת רפאל משוגע הרחוב שהתפלמס, אגב הליכה, בנענועי ידיים ובשלוש שפות בבת־אחת עם בר־פלוגתא נעלם. אך מיד לאחריו עברה בשולי המדרכה נערה צעירה ומלובלבת כפרח חורפי. כל ישותה של זו — החיוך שבלחייה הוורודות, שערה הערמוני הנופל על כתפיה, טפיפת רגליה, הארנק הנוצץ שהשתלשל מפרק ידה — אמרה שאין מלחמה בעולם, שאין אנדרלמוסיה בעולם, שקיימים רק היא וזיוו של יום זה היאה לה. אלא שזמן־מה לאחריה עברה ברוחבה של המדרכה חבורה צוהלת של חיילים אוסטרליים שלא ידעו כלל שנופו הצהוב של מדבר לוב כבר ניבט מעיניהם הכחלחלות. ובקרן־זווית של הרחוב עמד לו זאטוט בבלואים והכריז בקול אכסטטי עולה ויורד על צרורות חרציות שקמלו על גבי מטפחת צבעונית דהויה שהוא שיטח לרגליו.

בבית־הקפה קידמה את פניו של רפאל מלצרית בלונדית שהחויקה בזרועותיה חתלתול שחור כפחם:

135

״ד״ר, יהיה טוב?…״

״ודאי, ודאי! אלא שצריך לענוב לחתלתול סרט ורוד…״

היא חייכה בריסי עיניים ארוכים ועצובים של מי שהביאה עמה מווינה אגדה של פסנתרנית עם הילה של תהילה.

תוך שלוגם לאטו את הקפה השחור ומבטיו משוטטים על פני כותרות העיתונים שמהן עלו ונצטיירו, כביומן קולנועי, מראות של ערים העומדות בלהבות, מראות של אניות היורדות מצולות, מראות של מטוסים הנושרים כלפידים עשנים, נכנסו כאילו מתוך התוהו של הזמן, שתי דמויות של בחור ובחורה. בצעדים ביישניים, אצבעות ידיהם משולבות, תרו בעיניים מושפלות אחרי פינה מוצנעת. אין כל ספק: זה היה הזוג הקדמון שהתלחש אמש תחת עץ האזדרכת. לא, הם לא היו מחוץ לזמן; הזמן הוא שהיה מחוץ להם.

בתוך עשן הסיגריות שהצית וחזר והצית צף ועלה לנגד עיניו של רפאל עשן האפוקליפסה מליל אמש והוא טישטש ועירפל את אור האביב הבלתי־ממשי שעמד בחוץ. דעתו מדומדמת עליו מחמת הערבוביה של עשן בתוך עשן שהתאבך והלך מסביבו, קם ויצא מבית־הקפה; וכשהוא פוסע במורדו של הרחוב שנתמלא והלך צללים של לילה הממשמש ובא, אמר לעצמו:

״נלך לראות את הים… הוא קורא לי היום באלפי קולות…״.

136