פעמיים בשנה נוהג היה לבוא לביתנו – בשלהי האביב ועם רוחות ראשונות של חשוון. אם כי השמש כבר עמדה בכל זיווה בחלון המידות שבחזית הבית, חלון שסגר על נוף שדות שיער אפל לא הניחו להגיע לחוג השמים, נוף שדות שסיעות-סיעות של עפרונים שוטטו בו בציוצים של שמחה, וסייחים צונפים וסמורי רעמה התרוצצו בו סחור-סחור לאילן … קיראו עוד
חֲצוֹת-יוֹם. הַמְשׁוֹרֵר הַצָּעִיר אַלְמָן יוֹרֵד אֶל הַיָּם. הַגֶּשֶׁם הַפּוֹרֵשֹ עַתָּה אֶת וִילוֹנוֹ בָּאֹפֶק לִטֵּף אֶת הַבָּתִּים וְהֵם מְחַיְּכִים בְּחַלּוֹנוֹת-עֵינֵיהֶם. בְּעֵינַיִם אֵלֶּה אַלְמָן מַבְחִין רֹאשָׁהּ הַפְּלַסְתֵּר שֶׁל אֵיזוֹ גְרֵטָה גַרְבּוֹ. פַּעַם עָצִיץ הַמִּתְפַּיֵּט כְּבַת-שִׁיר. אַלְמָן מִצְטַחֵק אֲלֵיהֶם בִּשְֹפָתָיו הַגַּמְלוֹנִיּוֹת וּמְדַשֵּׁן אֶת סִיגַרְיָתוֹ עַל זְנָבוֹ שֶׁל כֶּלֶב-זְאֵב הַמְעַיֵּן בְּעַד לוֹרְנֶטַת גְבִרְתּוֹ בַּפְּלָקָטִים הַמְפָאֲרִים קְיוֹסְק. עוֹבֵר הוּא לִפְנֵי … קיראו עוד
הֲרֵינִי מַצִּיג לִפְנֵיכֶם אָדָם-פַּיְטָן: יְהוּדִי מוֹדֶרְנִי הוּא הַמְפָרֵשׁ אֶת פּוֹל וָלֵרִי עַל-יְדֵי ר’ נַחְמָן מִבְּרַצְלָב. הַסּוֹפִיסְטִיקָה שֶׁלּוֹ מְשַׁעֲשַׁעַת וּרְווּיָה מִין לִירִיּוּת קוֹסֶמֶת. נִמְצָא הוּא תָּמִיד עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים שֶׁל הַטְּרָגֶדְיָה הַיִּשְֹרְאֵלִית. לִפְעָמִים הוּא מִתְאָרֵחַ עִם גֵּתֶה בְּפֻנְדָק אֶחָד בַּדֶּרֶך לְרוֹמָא, לְרוֹמָא זוֹ שֶהָיוּ נוֹסְעִים אֵלֶיהָ בְּכִרְכֶּרֶת-דֹאַר. בְּשׁוּבוֹ הוּא מַקְרִיא לְפָנֵינוּ, חֲבוּרָה מְצֻמְצֶמֶת, שִׁיר שֶׁאֵין בּוֹ … קיראו עוד
שקיעה בשלושה צבעים: שולי המדרכות בדיו זורחת, העננים דשואים בסגול, בחלונות מפזם שחור סומא. החדר פתוח כקופסת פודרה. (הוביגאן או ראשל 1) האלמנה הצעירה — (בעלה נפל מאחד השמים כשאווירונו דולק כנר) — משלבת את ידיה (הידיים של אלמנה צעירה הן כה אווריריות) — על המשי השחור המחפה את ברכיה הוורודות והעצובות. ברנש שברח מחמישה … קיראו עוד
שבע שעות בערב, וכבר היער האפריקני מצית את לילו ברעמות אריותיו, כנוצת תוכיו, בצחוק קופיו ובטלפי דישוניו. בושם-בר זה, הנישא מציורי הפלקט, מספר לנו על לילה רחוק המוככב יותר ושזוועותיו הן עטלפים המרפרפים ממעל לראשינו. אבל, מאחרי גבנו ליל-אביב קרוב עולה מן הים בינות לברושי המדרכות. שנינו מטיילים בין צלליו עד לאותו רגע בו תכריז … קיראו עוד
חלל הקרקס מן הזירה עד לקמרון ספוג היה ריחות חיות הבר: של גלליהן, של אכזריותן המתורבתת ויצריהן הבראשיתיים. אורצל לפף את הטרפציות, את כורסות הקטיפה של הפרטר. והבליט את החול האדמדם של הזירה. שבה נקבעו שתי טבעות גיר דומות לאלה הסוגרות את עיני המוקיונים. על הקירות מצויר היה ג׳ונגל מטושטש על חורשות הבמבוק, על פיליו … קיראו עוד
שלוש נשים בלילה במואב הלכו השואבות אל הבארות בין שִקְמוֹת מחשיכות, בין קולותיו הדועכים של היום – ושלוש הנשים הלכו אל הלילה בלי כדים וראשיהן שחוחים. במואב עמדו נשים בפתחי בתיהן ופניהן בשמש השוקעת שוחקות אל בעליהן השבים מהשדות – ושלוש הנשים הלכו גלמודות ופניהן לוטות דמדומים. במואב הלכו, בין חלילים הומים, כלות לקראת חתנים … קיראו עוד
עיניו בשדות הליליים שבהם נסתמנו לפרקים צלליות של עצים באורו החיוור של ירח השט בין קרעי-עננים; הקשיב גליצנשטיין בתאו, ידיו שמוטות על ברכיו, לדהרתה העמומה של הרכבת הבינלאומית. הוא חייך חיוך של ליאות: היתה בו. ההרגשה שהוא והקטר, השועט עתה כסוס מירוץ בשולי אגם שבהק כעין איספקלריה אפלה, הם היחידים הערים באשמורה זו של הלילה … קיראו עוד
שלוש יונים המצטנפות על כרכובו של חלון מביטות על הקשת בענן המתקמר מעל לגגות. ממול היונים רוקם אורלוגין-מגדל את הזמן הטחוב. העצב הוא כה אביבי, שצרורות הלילך בסלה של ילדה יחפה מחייכים אליו כחולים. אני רואה את קרןאטידות המוזאון רוחצות את ברכיהן הענקיות בנוסח אנג׳לו; כלבלב מנודה המרעיד את גופו על אחד מפסי הטראם; ישישה … קיראו עוד
צבי ניצב על ראש גבעה שסביב לה, בין סלע לסלע, מתרוממים דקלים שכפותיהם אוספות, בין משב רוח למשנהו, צללים ראשונים של ערב שכבר מהלך חרש בפאתי השדות, כהלך יגע העמוס מחשבות שליקט בדרכים. הצללים יורדים על קרני הצבי המציירות באוויר דמות של נֵבל; הצללים יורדים על עיני הצבי שזהבו של יום בהן והמביטות במנגן בכינור … קיראו עוד
המטוס שהגיח, מן־הסתם, מבין רוכסי ההרים הליליים והרחוקים ועשה את דרכו אל הים שהמה חרישית בחללו של הרחוב, פרץ לתוך תחומו האפל של החדר והתרוצץ בו אילך־ואילך כשמטרטר נוגות ועמוקות בכל מיתריו של קונטרבס. המרחק האינסופי בא להידחק דווקא לבין ארבעת הקירות שלי — אמר לעצמו, רפאל גדיש, ד״ר לפילוסופיה, כשהוא תומך סנטרו בשתי ידיו … קיראו עוד
– בְּלוֹרִית דְּלִילָה, כְּסוּפָה, סְרוּקָה בְּטַרְזָנוּת; עֲנִיבָה שְׁחֹרָה מְשֻׁנֶּצֶת סִכַּת פְּנִינָה וְיָדַיִם רוֹעֲדוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן. הָאוֹרֵחַ מְדַּמְדֵּם: יוֹמַן חַיָּיו נָע לְנֶגֶד עֵינָיו כְּסֶרֶט צֵלוּלוֹאִיד. בְּבֶּרְלִין הַלֵּילִית: טִרְטוּר יְרִיּוֹת – רוֹמָן בַּלָּשִׁי עַל מָסַךְ הָרְאִינוֹעַ? הָעַרְפָּד מִדִּיסֶלְדוֹרְף מְסַיֵר אֶת הַכְּרַךְ? הוֹפְּלָה, אָנוּ חַיִּים! – לְפִי בִּמּוּיוֹ שֶׁל פִּיסְקָטוֹר? בְּיָדָיו הַנְּעוּלוֹת כְּסָיוֹת לְבָנוֹת הוּא רוֹשֵׁם בְּגִיר מִילְיוֹנִים … קיראו עוד
בשעה שמשלושת הדקלים צמוקי הגזע וקמולי הצמרת מתחילים להתפצל צללי צללים על פני משטח החול, המשתפע ויורד אל הגוש האפלולי של הפרדסים, המגרשים בקעה המשתרעת מעבר לפסי המסילה, שקטר בודד, מעין טייל בין ערביים, משוטט עליהם אילך ואילך, חשאי, תפוס הרהורים, תוך שפולט מפרק לפרק סילון של פיח אל הוורוד הקלוש ששמש רחוקה שיירה בשמים … קיראו עוד
כשצללים טובים יורדים על הגגות — נדלקים פנסים בעינו האחת של הגנב. והוא מפריח את דש מעילו באקדח של ניקל. אותה שעה: הוזה מנהל הבנק(אוריון) תחת ברוש המפוסל בבדיל. אהובתו(סיציליאנית) עירומה כמעט, צובטת גיטרה לרגליו. והגנב פוזל אליה, מעל להרים, מעל לחוטי הטלגרף, מעל לאווירונים. וממולו מתרומם הבנק (אוריון) ועליו מתנוססים חיילי עופרת. מנהל הבנק … קיראו עוד
קריאת השכוי ״את רואה, גראציה, את החושך העוטף בליל-אביב זה כל בית ובית שבגטו?…״ ראשה של הנערה הנתון בכבנה של גלימת-משי שחורה נצטדד כלפי פקעת הסמטאות שהתפתלו זו בתוך זו בתחתיתה של הגבעה: ״כן עמנואל, אני רואה את החושך הזה…״ עטלפים התעופפו מצמרתו העבותה של העץ שתחתיו עמדו ונפלו לתוך בקעת-העיר שנהר ליחך את שוליה. … קיראו עוד
[א] שלושת החלונות הראו: פרק חרוך עציו שהסתמנו על שמי אש דם הרואיים: שדות סתיו חרושי תותחים, שמהם המריאו חסידות אחרונות ואווירונים. חצר שוממה שבה שוטטו חתולים רזים, וסוס ליד באר שגירד את שלדו. על גגו של אותו בית הזו מעשנות ירויות, שמגוחכות היו בעוצבן האדריכלי. בלילות מוכככבים נישאו מן הפרק גניחות הצבאים הדמיוניים שספדו … קיראו עוד
א הנער שמואל עומד ומאהיל בשתי ידיו על שתי עיניו, עומד ומביט אחרי אורחות גמלים הפוסעות והולכות במשעולי שדות שיום עייף מאוד-מאוד שרוע על רגביהם הצחיחים, עומד ומביט אחרי טורי דקלים הפורשים על אורחות הגמלים צללי ערב ראשונים. הנער שמואל מליט עיניו בידיו ועומד ומאזין לקול הילוכם של הגמלים, וקול הפעמונים שבצווארי הגמלים, וקול השובר … קיראו עוד
מכונָף זרועותיה החשופות של האקרובטית התחיל הסוס לסחרֵר את הזירה. חצוצרות התזמורת הן שנצחו עתה על קצב פרסותיו. כמו על תבליט היה גופו מפוסָל ומתוח: גזעי ודגנרטיבי. עירום היה, ללא אוכף, ללא רסן ומכונף. רק זרועות האקרובטית שחשופות היו עד ציפורניה העשויות מקושתות על גבו מן הירכיים עד הרעמה. היא היתה נתונה בטריקו של משי … קיראו עוד
מהפסנתר נדרדרה הרפסודיה השנייה של ליסט. בשתי המראות ששיחקו באולם־המרתף, האריכוהו לקילומטרים, צימצמוהו למרובע של נייר נוצץ — פיטפטו הרקדניות. — אחת שתים! אחת שתים! הפסנתרנית הראתה את גלאי הגב זרוע סובין וצמה מקופלת שמסרק נשכה. — אחת שתים! אחת שתים! הרקדנית הראשית שרטטה בקו מלוכסן, בידיים מונפות עיגול שהלך ונצטמצם לנקודה. הרקדניות בשתי המראות, … קיראו עוד
דבשת סמוך לדבשת רובצים ההרים וטלפיהם טובלות בוואדי. אמש, בחצות, נפל הירח לתוך מערה וגשם חפף את רעמותיהם, רעמות השחם. והשמים עולים מן הבקעות, עולים כעננים ומקמרים כיפה שקופה. בדרום — מתגבבות כוורות־חמר: — צרעות שחורות מזמזמות בהן; בצפון — מתעטפים אוהלים בגלימות לבנות, גלימות שהירח סרקן, שהגשם כיבסן, שהשמים סיידום בכחול רוטט. חמישתם יצאו. … קיראו עוד
א. הרוח שנתלשה מהיערות הסמוכים טילטלה את צמרת העץ הפלוח־ברק, והערמונים המידרדרים הרעידו את הנערה. – לך כבר!… קוסטיק התכופף, הרים ערמון, מיעך את קליפתו, והפרי התפצל בכפו עירום ורך. פסעה כמה פסיעות אחורנית; הוא צעד אחריה, גולמי, כרוצה להחזירה לצלו של עץ מקולל זה. – לך כבר!… לך כבר!… — סיננה מבין שיניים הדוקות, … קיראו עוד
כשחף סב קרעה הספינה את הכחול והזהב, שנשבו מחופי אפריקה. כאלבטרוס – עננים בין צפורניו, הים בחזהו – שוטט יהודה הלוי בין מפרש למפרש: אגמים שלווים אלה. בבואות גני קשטיליה עודן זעות על הגלים: הלוי שאף את בושמיהם, העזים בכל הצללים. הקברניט – דיוקן שודד-ים – חשבהו לסוחר עבדי תימן, לסוחר אבני אופיר. הוא אמר … קיראו עוד
לנדסכרגר הביט אחרי הרכבת. שהיער האפלולי גמעה: האם לא שכח בה משהו? נפנף יד לסרט העשן, שהידק צרורות של לבנים: מאומה, מלבד איזה לילה אחרון ? התכופף מעל למעקה הגשר המתולע, השעיר, והציץ לתוך הנחל, שבמימיו רטטה צמרת יערות אלה שחסמו את האופקים. אחר כך ירד לאטו לבאר התחנה, שסוס שחור חרטום ליקק שם קילוחי … קיראו עוד
הרבי הניח מידו על השולחן את מקטרת הכסף הנאה, מלאכת מחשבת של צורף יהודי מאיסטנבול, וכשמצדד ראשו כלפי החלון השרוי באפלולית של שני וילאות פלוסין כבדים, ישב והאזין להמיה של ניגון שבאה מהחוץ ועמעמה את קול הילוך המטוטלת של האורלוגין הישיש, שעמד לו מדוחק במשקע שבקיר. לאחר שהות מה חזר ונטל הרבי את המקטרת, וכשמסתכל … קיראו עוד
הֶלי היתה פחות יפה מן הגיטרה, זולת אצבעותיה: תמיד ב-Re minor. אותו לילה — דמיונו נשנה גם בשאר הלילות — המתינה למעריציה, כשעיניה הירוקות — זוועות במהותה — בנוף הפסיפס שהלבנה ציירה על הגגות. שלושתם באו, זה אחר זה, מאחרי קלעי הלילה כגיבורי תיאטרון, פחות מלומדי ז׳סטות אבל כאובי לב יותר. הראשון, שעיניו הכחולות, שערו … קיראו עוד
– מֵאָה תַּכְסִיסֵי קְרָב שִֹכְלִיִּים לִי! בּוֹנַפַּרְטֶה זֶה נִסָּה תָּמִיד אֶת מַזָּלוֹ! הוּא הָיָה פָטָלִיסְטָן וַאֲנִי לוֹגִיקָן! מְסֻבֵּי הַדֵּקָמֵרוֹן מִתְשַֹרְטְטִים עַל רֶקַע תֵּאַטְרָלִי כָּזֶה: קֶטַע יָם שֶׁהַיָּרֵחַ נָעַץ בּוֹ אֶת כִּידוֹנֵי הַכֶּסֶף, אֳנִיּוֹת בָאֹפֶק, אֳנִיּוֹת שְׁדוּדוֹת מִתּוֹךְ בָּלָדָה; יַד אַחַת מִתְרוֹמֶמֶת: זוֹ הַמַּחְלִיקָה אֶת תִּסְרֹקֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת תִּסְרֹקֶת שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁגּוֹן הַהָבְנֶה לָהּ וְאֶת עֵינֶיהָ הַשְׁדוּדוֹת … קיראו עוד
קאַלוואַדוס — שם יקר! חמורי קורדובה האפורים עם האוזניים המטולאות שחור, אינם שותים יותר מאגן המזרקה — התכשיט היחידי בפונדק זה! בחללך, קאלוואדוס, אינם מתבשמים יותר ריחות השום של הצלי, ריחות הזיעה של האבירים הנודדים, של הטוראדורים, של הג׳יטאַנות! בכוכיך מצטופפים צללים שפרצופיהם חבושים מסכות גאז ומביטים בי בעיניים שרופות! — פדרו, הבא יין באותו … קיראו עוד
מתוך שתי סימטאות, סמוכות זו לזו, השרויות בשינה עד למעלה מגגות בתיהן, השרויות בחול עמוק שעליו מטילים את צלליהם הליליים עץ קיקיון בודד או עץ אקליפטוס בודד, יוצאות בעת ובעונה אחת, עם חצות, שתי דמויות של בחורים צעירים שמחמת הדמיון הרב שהלילה משווה להן הריהן דומות לדמות אחת שהתפצלה משוּם-מה לשתיים. שני הבחורים מנענעים ראשיהם … קיראו עוד
– הִנֵּה הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁל אַיְנְשְׁטֵיין שֶׁהֻחְלְפָה בְּמֶלְתַּחַת הַתֵּאַטְרוֹן בְּגֻלְגָּלְתּוֹ שֶׁל בַּרְנָשׁ זֶה שֶׁטִּפֵּס עַל גַּב חֲמוֹר עַל גַבֵּי גַּגּוֹת פָּרִיז, הִגִּיעַ לְשִׁיא מִגְדַּל אֵיְפֶל… – וּמִשָּׁם ?… – יְדִידַי, הַרְפַּתְקָנִים אַתֶּם בְּצֵל נַעֲרָה אוֹ בְּצֵל סִיגַרְיָה! נַסּוּ נָא לְהַשְׁקִיף בְּבֹקֶר סְתָוִי מִמַּעַל לַגֶּשֶּר עַל הָאַחִים הָאַלְכּוֹהוֹלִיִּים הָעוֹלִים מֵאַמְבַּטְיָה לֵילִית! רְשׁוּת-הַדִּבּוּר לָזֶה שֶׁפִּלֵחַ אֶת כָֹּל הַסְטְרַטוֹספֵרוֹת … קיראו עוד
פְּתִיחַת הַמְסַפֵּר : – לְאַחַר כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאָמָּנוּת הַקֻּבִּיסְטִית יִקְשֶׁה לִי לְהַגְדִּיר אֶת קְלַסְתֵּר פָּנַי הַזוֹיתִיִּים. מִי הוּא בְּעֶצֶם פִּיקָסוֹ? אִם לֹא לוּלְיָן אִינְטֵלֶקְטוּאָלִי שֶׁרִמָּה אֶת הַצַּיָּרִים הַקַּרְתָּנִיִּים שֶׁבָּאוּ לְפָּרִיז עַל מְנַת לְשַׁווֹת צוּרוֹת הַנְדָּסִיוֹת לְבָתֵּי הַקַּשׁ שֶׁהָעִזִּים כִּרְסְמוּ אֶת גַּגּוֹתֵיהֶם כֹּה אִידִילִית. אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים, צַיָּר שֶׁלָּן תַּחַת כָּל גִּשְרֵי פָּרִיז וְהִטְמִין לְתוֹךְ כִּיסָיו … קיראו עוד
הוא יצא מאולם הקרנבל, שאת בשמיו, אשר חלחלו בחללו, שאף לתוכו כאופיום. ואמנם, מבושם היה כדבעי: ידיו מלאות היו פרחים רמוסים, ועצביו, שנהפכו לתזמורות ג׳ז, דמדמו. הלילה היה קר מאוד ומוככב מאוד. גופו רעד בתוך מכנסי המוקיון הקלים, ופניו המאופרים נעשו זרים לו כמסכה. אם כי פזר ליפהפיות מדריגלים מצודדים לא כבש את לבן, כי … קיראו עוד
הגתית תלויה בין כתפיו, שערו הארוך גולש משולי מצנפתו האדומה, שרוח קלה של צהרי היום מנפנפת בה, מהלך האיש הצעיר ליד חמורו, חמור אפור שבהרה לבנה במצחו, המגשש דרכו בטלפיו הדקות במורדו של ההר הזרוע חלוקי אבנים. כמטחווי קשת, מההר, בגיא, נעים צללים בין תבניות בתים של כפר. האיש הצעיר אוחז בזקנו הסובב את פניו … קיראו עוד
הנהר, שנשא על גדותיו התלולות יערות אפלים, יערות שעל כל אילן מאילנותיהם כבר התקינו שדים ושידות ולילין את לילם, סחף על מדרון גליו שמש סתווית שוקעת שהטילה צוהב־אימים על צריחיה של חורבה גוטית שקיסוס ושרך קמולים השתרגו על קירותיה המעובשים. מתוך חרכי הצריחים הגיחו מפרק לפרק עטלפים שחגו סומים סחור־סחור לעצמם או צנחו־נפלו על גבו … קיראו עוד
האופל: פרח־ביצות ללא עציץ רועד בחלל החדר. גיפופי רגליים, לחי מול לחי הביטו שני האחים בפרח זה שגבעולו נעוץ ביער הסמוך. הנה הירח, כצפור, על כרכוב החלון. מעיניה דולף כחול זה לתוך החורשה המגולפת בשמשות. אף לא הגה של צפור אחרת בצרור אורנים עירומים אלה. אבל על הקיר: כינור משתען על קשתו: וירטואוז־שווקים מרופט על … קיראו עוד
פתיחה לא היה זה הומרוס, ישיש וסגי נהיר, שבנדודיו נקלע לחופו של ים זה ושר לו שירה. היה זה דייג עברי קדום, צעיר לימים ויפה עיניים, שעם צאת השמש או עם בוא השמש ניצב היה על סלע מאוזב ומשליך הכתו בגליו של ים זה. ובעודו עומד, נושא היה עיניו מפעם לפעם אל חוג השמים הנושק … קיראו עוד
שני החלונות הארוכים מוגפים היו וילונות־תחרים, והלילה בקפליהם. במצודד להם, סמוך לקמטר מזוגג וכלי נוי בו, ישבה בתוך כורסת קטיפה כתומה, סבתא פייגל. מכורבלת בסודר משי מגון הזעפרן, נמנמה, ושביסה העשוי שנצי־סאטין לבנים והמקושט בפנינים זעירות, ריטט קלות. מאמצעיתו של השולחן שנתמשך לאורכו של חדר־האוכל, התרוממו בטור, כמניין השבטים, שנים־ עשר פמוטות כסף, קלועי־קנה, שנשאו … קיראו עוד
גדישי חיטה: ישישים חגורים אבנטי קש, הסורקים בליל קיץ את זקניהם, הקלועים דגניות ופירורי לחם. והן צועדות — שלוש הכלות היחפות — על הגבעולים הגדועים, על הקמשונים הצורבים. הכלה הראשונה: גופה נלוש מפת קיבר חמוצה, ושערותיה דולפים ירוקים על כתפיה הרזות. הכלה השנייה: גופה רקוב מגשמים וצמותיה מוטלות על קודקדה, כחלות לא אפויות. הכלה השלישית: … קיראו עוד
שלוש כלות-של-עץ (לפי שבעץ משתייר תמיד ריחם של שדות, של בוסתנים, של יערות) יושבות בשמלות-מלמלה לבנות ובהינומות-מלמלה לבנות (ללא קישוטים ועדיים, זולת נוי הלאכה הבוהקת של צואריהן, זולת סומק הדובדבן של שפתיהן וצחות השעווה של לחייהן) בתוך חלון-ראווה שברחוב אליעזר בן-יהודה, מול הים הרוגש. מאחורי מפלצת בטון בבניינה הדומה לחיה אפוקליפטית. יושבות הן שלוש הכלות-של-עץ … קיראו עוד
בתי-עץ מחוטטרים, שעונים זה על כתפו של זה, חובקים זה את זה בבריחים חלודים, בשברי-כלונסאות, בשברי-קרשים, נושאים מעשנות ללא עשן שמלכסנות צללים על גגות שלוגים, ששמש של שלהי טבת שוטחת עליהם כחול חיוור: בתים מוגפים ודמומים, האחוזים זה בזה כמעגל של אביונים סומים סחור-סחור לכיכר השוק שיש לה בטבורה באר ישנה-נושנה, מוקפת ליבנים שאדמומית של … קיראו עוד
ריבוע של שמיים, ריבוע, של זכוכית מפוייחת, קבוע בתוך ריבוע של גגות. בלי שציפור כלשהי תדדה על המעקות החלודים של הגזוזטראות, בלי שציפור כלשהי תתרוצץ (עם כתם של שמש על ראשה) מגג אל גג, בלי שציפור כלשהי תתנודד על הצמרות המרוטות של שלושה יעצי לילך ללא-אביב העומדים באמצעיתו של הריבוע, כשלושה אביונים רצוצים-ועייפים, המסיחים זה עם … קיראו עוד
אבא דישן בהיסח-דעת את הסיגארה. מיד האפיר השחר בחלונות. אבל אני עוד פרשתי עלי את וילון הלילה, שפיפיו אפלים ומלטפים. אבא כיבה את הנר בפמוטו, ושלכת אפר התרוממה במשעול שבין חורשת התוספות ושדה הגמרא. ראשית-סתיו היתה – מכאן הזהב העמום שעל גבי הש״ס הצפופים בארון, כאילנות. ידי סבתא, הידיים האוהבות, סילקו מעלי את הווילון אגב … קיראו עוד
