מנשה לוין נודע בספרותנו בעיקר כאחד המעצבים המובהקים של לשון התרגום העברית. יקשה להפריז בגודל תרומתו בתחום זה. הוא העניק לנו בלבוש עברי את היצירות ״חוג משפחה״ מאת מוֹרוּא; ״למי צלצלו הפעמונים״ מאת המינגווי; ״התקווה״ מאת מאלרוֹ; ״עלה נידף ברוח״ מאת לין יוּ טאנג; ״בן אחיו של ראמוֹ״ מאת דידרוֹ; ״טיסת לילה״ מאת אגזיפרי; ״בת אדם״ מאת אנדרסן נקסה; ״בית טיבו״ מאת דיגאר; ״ז׳רבאז״ מאת זולא; ״ארץ פירות הזהב״ מאת אמדוֹ, ועוד ועוד ועוד.
כן תרגם לבמה העברית מיצירותיהם של בומרשה, סטרינדברג, איבסן, שוֹ, ולא מיצינו בכך את הפֶרט.
כבר נאמר שאם מלאכת המחשבת התרגומית שלו מפוארת וגלוייה לעין כל, הרי יצירתו המקורית היא בבחינת מטמון נעלם מעיני הרבים.
ספר אחד זכה מנשה לוין להוציא לאור בחייו, בשנת 1938, והוא הרומאן הסוריאליסטי שלו ״מאה לילות ביפו העתיקה״, זו עיר החוף, עיר הנמל האכזוטית, המכנסת בחוצותיה שלל דמויות ואירועים מכל העולם והזמנים, שלל שמן הסתם הביאוהו עמם השבים אליה מארצות נדודיהם, — ערבוביית מפגש אשר יוצרת בהכרח מציאות פאנטסטית לעילא.
בדין מציין משה שמיר כי רומאן זה, הבנוי רובו ככולו על דיאלוגים, ממש מתחנן לביצוע בימתי מבריק; ואם עדיין לא זכה לכך, הנה, לדעת רבים, זכה להאציל מרוחו על סגנונן של יצירות דראמטיות שנכתבו 059מאוחר יותר, כגון ״הצוענים של יפו״ לניסים אלוני, או ״פונדק הרוחות״ לאלחרמן, ואחרות.
המחזה ״שמשון ודלילה״, שכותרת המשנה שלו: ״טראגדיה מהזמן החדש״, ועניינו אהבה, נאמנות, בגידה, אמת ושקר בקרקס החיים — ניתן לומר עליו שהוא התגשמותה של הציפייה להמחזת הרומאן ״מאה לילות ביפו העתיקה״; כמוהו כרומאן, מבטל הוא את הסמל המשולש מקום־זמן־סיבתיות, — כדברי יצחק נורמן, וכמוהו כתוב דיאלוגים שנונים, מבריקים, בכישרון דראמטי מובהק, והוא עשוי להיות נכס צאן ברזל של הבמה העברית.
אי לזאת החליט חבר השופטים פה אחד להעניק למחזהו של מנשה לוין ״שמשון ודלילה״ את פרס אקו״ם לעידוד היצירה, תשמ״ג.
פרופ׳ חיים שוהם, אשר רייך, אריה אהרוני060