שאול מול דמות שמואל

A

צלמי שלושת הסוסים ורוכביהם שטו על המדרון. גפנים האפילו במדרגות, צבי דמם על סלע, יונים נפלו כחצי זהב לתוך החגווים, והעטלפים טרם רקמו את החושך.

יחד עם הלילה יצאו לבקעה שנתמלאה בו כאגן. סוסו של המלך היה כה לבן שהאיר את האופל: נחיריו שאפו כוכבים, ופרסותיו הכו על האדמה הקלה כשמים.

לפני שדרת עמודים מסועפי כותרות נעצרו הסוסים. אור מדורה צייר על גבי העמודים ראש פתנים של אישה וטבעותיו השחורות של נחש. האנשים צונחים מסוסיהם. הנחש מיתמר אל הלילה כעוף שחור. האישה מתיזה גצי אש לתוך עיני הסוסים:

״נחש זה הוא בני.״

שאול:

״דמות אני מבקש ולא את בנך!״

האישה:

״אולי הבאתיה באוכף סוסך?״

שאול:

״האישה, בעינייך, או בעיני נחשך צפון עצבי!״

האישה:

״בני, לעצב – יין הכוכבים המשכר!״

שאול:

״מזגיהו לתוך גביע!״

האישה:

״רק לרעל האהבה אדע עשבי מרפא.״90

שאול:

״נשים בוכות עתה עירומות באוהליהן.״

האישה:

״וי לך! עצבך גדול מיופייך!״

שאול:

״עני לי, לילה זה – את שחרו יראה?״

האישה:

״אראה את העטלפים הרוקמים את חושכו, והצבאים המקוננים על הברכות.״

שאול:

״העלי לי את הדמות. כי בין הלילות תשבי, והמתים בנייך!״ האישה:

״גם המתים מתו כולם!״

שאול:

״והנחש?״

האישה:

״הנחש הוא בני.״

שאול:

״והאש?״

האישה:

״זו מראה?״

שאול:

״מה את רואה בה?״

האישה:

״צללי מוות המלטפים את רגליך, וראשך כצמרת המיתמר מעל ללילה!

מי אתה? הה, מלך אתה!״

שאול:

״את מי תראי עוד במראה?״

האישה:

״את אלוהים אראה: כי דמות הלילה לו, כי דמות היום לו!״ הנחש נמוג.

הדמות: ״בעלת האוב הלכה לשתות כעוף צמא מהאופל.״91

שאול משתחווה לפני הדמות.

הדמות:

״למה קראתני?״

שאול:

״כה עצוב וצר לי!״

הדמות:

״וכי אביך הנני, ובני המבועת הנך?״

שאול:

״כן, אבי הנך, כי אתה ליטפת את תלתלי הנער בצל זית.״

הדמות:

״וכי את תלתלי הנער ידי אב ליטפו?״

״כן, אלוהים הוא שקראך אליו באישון לילה, אליו כאב את נערו המפחד מצללי הדברים.״

הדמות:

״וכי אביך לא אהב אותך?״

שאול:

״כן. בעודני נער לימדני לירות מקשת בחורש דקלים, נחשים צד בין הסלעים למען שעשעני, ובאוכף סוסו הושיבני.

״נעורי חלפו ביורה העליז?

״והנה היום שהציגני לפני שערי עירך, לפני השואבות שדיברו אתי כשכדיהן על ראשן וצמידיהן ברגליהן. עם שחר קראתני על הגג, את טלליו יצקת על ראשי, ונשוק נשקתני כאב!

״למה עשיתני מלך, למה? האם קול חלילי לא ערב לי, האם לא אהבוני כבשי, האם לא הגו יוני באמירי הארזים, האם לא קשת טוב הייתי, והאם לא חיכו לי הנערות?

״אחר שלחת אלי את הכנר היפה, כדי שאטיל בו את חניתי מאהבה!״ שאול, פניו מולטים באדרתו, בוכה.

הדמות:

״למה קראתני מבין הצללים?״

שאול:

״צר לי, אבא. הנה כידונות הפלשתים באופל, ולעיני הכנר היפה, ואני המבועת!״92

הדמות:

״ואנוכי, מה אעשה לך?״

שאול:

״אנא, אקדם את השחר, את האויב בצל אדרתך, כי אבי הנך!”

הדמות:

״הקשב לכינור בין ההרים, הוא קוראני אליו, עצב צעיר זה!״ שאול:

״אנא, אבי, אל תעזבני!…״

הדמות נמוגה. האש דועכת, ושאול באפרה כשהנחש מרפרף על גופו. בעלת האוב קולעתו סביב עמוד. הנערים מרימים את המלך. האישה:

״אורחי הנך, בחזיונות שיעשעתי אותך, הנה ואשים גם לחם לפניך.״ שאול:

״האם גם לחמך כה עצוב יהיה?״

האישה:

״אין עצב בלחם.״

השחר מכחיל בעיני הסוסים. שאול ונעריו עולים עליהם, וצלמיהם שטים באופל הניגר מתוך לילו.

טורים (15.6.34)93