Proof-tovas (67)

חֲצוֹת-יוֹם. הַמְשׁוֹרֵר הַצָּעִיר אַלְמָן יוֹרֵד אֶל הַיָּם. הַגֶּשֶׁם הַפּוֹרֵשֹ עַתָּה אֶת וִילוֹנוֹ בָּאֹפֶק לִטֵּף אֶת הַבָּתִּים וְהֵם מְחַיְּכִים בְּחַלּוֹנוֹת-עֵינֵיהֶם. בְּעֵינַיִם אֵלֶּה אַלְמָן מַבְחִין רֹאשָׁהּ הַפְּלַסְתֵּר שֶׁל אֵיזוֹ גְרֵטָה גַרְבּוֹ. פַּעַם עָצִיץ הַמִּתְפַּיֵּט כְּבַת-שִׁיר. אַלְמָן מִצְטַחֵק אֲלֵיהֶם בִּשְֹפָתָיו הַגַּמְלוֹנִיּוֹת וּמְדַשֵּׁן אֶת סִיגַרְיָתוֹ עַל זְנָבוֹ שֶׁל כֶּלֶב-זְאֵב הַמְעַיֵּן בְּעַד לוֹרְנֶטַת גְבִרְתּוֹ בַּפְּלָקָטִים הַמְפָאֲרִים קְיוֹסְק. עוֹבֵר הוּא לִפְנֵי … קיראו עוד

הֲרֵינִי מַצִּיג לִפְנֵיכֶם אָדָם-פַּיְטָן: יְהוּדִי מוֹדֶרְנִי הוּא הַמְפָרֵשׁ אֶת פּוֹל וָלֵרִי עַל-יְדֵי ר’ נַחְמָן מִבְּרַצְלָב. הַסּוֹפִיסְטִיקָה שֶׁלּוֹ מְשַׁעֲשַׁעַת וּרְווּיָה מִין לִירִיּוּת קוֹסֶמֶת. נִמְצָא הוּא תָּמִיד עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים שֶׁל הַטְּרָגֶדְיָה הַיִּשְֹרְאֵלִית. לִפְעָמִים הוּא מִתְאָרֵחַ עִם גֵּתֶה בְּפֻנְדָק אֶחָד בַּדֶּרֶך לְרוֹמָא, לְרוֹמָא זוֹ שֶהָיוּ נוֹסְעִים אֵלֶיהָ בְּכִרְכֶּרֶת-דֹאַר. בְּשׁוּבוֹ הוּא מַקְרִיא לְפָנֵינוּ, חֲבוּרָה מְצֻמְצֶמֶת, שִׁיר שֶׁאֵין בּוֹ … קיראו עוד

שקיעה בשלושה צבעים: שולי המדרכות בדיו זורחת, העננים דשואים בסגול, בחלונות מפזם שחור סומא. החדר פתוח כקופסת פודרה. (הוביגאן או ראשל 1) האלמנה הצעירה — (בעלה נפל מאחד השמים כשאווירונו דולק כנר) — משלבת את ידיה (הידיים של אלמנה צעירה הן כה אווריריות) — על המשי השחור המחפה את ברכיה הוורודות והעצובות. ברנש שברח מחמישה … קיראו עוד

שבע שעות בערב, וכבר היער האפריקני מצית את לילו ברעמות אריותיו, כנוצת תוכיו, בצחוק קופיו ובטלפי דישוניו. בושם-בר זה, הנישא מציורי הפלקט, מספר לנו על לילה רחוק המוככב יותר ושזוועותיו הן עטלפים המרפרפים ממעל לראשינו. אבל, מאחרי גבנו ליל-אביב קרוב עולה מן הים בינות לברושי המדרכות. שנינו מטיילים בין צלליו עד לאותו רגע בו תכריז … קיראו עוד

שלוש נשים בלילה במואב הלכו השואבות אל הבארות בין שִקְמוֹת מחשיכות, בין קולותיו הדועכים של היום – ושלוש הנשים הלכו אל הלילה בלי כדים וראשיהן שחוחים. במואב עמדו נשים בפתחי בתיהן ופניהן בשמש השוקעת שוחקות אל בעליהן השבים מהשדות – ושלוש הנשים הלכו גלמודות ופניהן לוטות דמדומים. במואב הלכו, בין חלילים הומים, כלות לקראת חתנים … קיראו עוד

צבי ניצב על ראש גבעה שסביב לה, בין סלע לסלע, מתרוממים דקלים שכפותיהם אוספות, בין משב רוח למשנהו, צללים ראשונים של ערב שכבר מהלך חרש בפאתי השדות, כהלך יגע העמוס מחשבות שליקט בדרכים. הצללים יורדים על קרני הצבי המציירות באוויר דמות של נֵבל; הצללים יורדים על עיני הצבי שזהבו של יום בהן והמביטות במנגן בכינור … קיראו עוד

המטוס שהגיח, מן־הסתם, מבין רוכסי ההרים הליליים והרחוקים ועשה את דרכו אל הים שהמה חרישית בחללו של הרחוב, פרץ לתוך תחומו האפל של החדר והתרוצץ בו אילך־ואילך כשמטרטר נוגות ועמוקות בכל מיתריו של קונטרבס. המרחק האינסופי בא להידחק דווקא לבין ארבעת הקירות שלי — אמר לעצמו, רפאל גדיש, ד״ר לפילוסופיה, כשהוא תומך סנטרו בשתי ידיו … קיראו עוד

–  בְּלוֹרִית דְּלִילָה, כְּסוּפָה, סְרוּקָה בְּטַרְזָנוּת; עֲנִיבָה שְׁחֹרָה מְשֻׁנֶּצֶת סִכַּת פְּנִינָה וְיָדַיִם רוֹעֲדוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן. הָאוֹרֵחַ מְדַּמְדֵּם: יוֹמַן חַיָּיו נָע לְנֶגֶד עֵינָיו כְּסֶרֶט צֵלוּלוֹאִיד. בְּבֶּרְלִין הַלֵּילִית: טִרְטוּר יְרִיּוֹת – רוֹמָן בַּלָּשִׁי עַל מָסַךְ הָרְאִינוֹעַ? הָעַרְפָּד מִדִּיסֶלְדוֹרְף מְסַיֵר אֶת הַכְּרַךְ? הוֹפְּלָה, אָנוּ חַיִּים! – לְפִי בִּמּוּיוֹ שֶׁל פִּיסְקָטוֹר? בְּיָדָיו הַנְּעוּלוֹת כְּסָיוֹת לְבָנוֹת הוּא רוֹשֵׁם בְּגִיר מִילְיוֹנִים … קיראו עוד

כשצללים טובים יורדים על הגגות — נדלקים פנסים בעינו האחת של הגנב. והוא מפריח את דש מעילו באקדח של ניקל. אותה שעה: הוזה מנהל הבנק(אוריון) תחת ברוש המפוסל בבדיל. אהובתו(סיציליאנית) עירומה כמעט, צובטת גיטרה לרגליו. והגנב פוזל אליה, מעל להרים, מעל לחוטי הטלגרף, מעל לאווירונים. וממולו מתרומם הבנק (אוריון) ועליו מתנוססים חיילי עופרת. מנהל הבנק … קיראו עוד

קריאת השכוי ״את רואה, גראציה, את החושך העוטף בליל-אביב זה כל בית ובית שבגטו?…״ ראשה של הנערה הנתון בכבנה של גלימת-משי שחורה נצטדד כלפי פקעת הסמטאות שהתפתלו זו בתוך זו בתחתיתה של הגבעה: ״כן עמנואל, אני רואה את החושך הזה…״ עטלפים התעופפו מצמרתו העבותה של העץ שתחתיו עמדו ונפלו לתוך בקעת-העיר שנהר ליחך את שוליה. … קיראו עוד

מכונָף זרועותיה החשופות של האקרובטית התחיל הסוס לסחרֵר את הזירה. חצוצרות התזמורת הן שנצחו עתה על קצב פרסותיו. כמו על תבליט היה גופו מפוסָל ומתוח: גזעי ודגנרטיבי. עירום היה, ללא אוכף, ללא רסן ומכונף. רק זרועות האקרובטית שחשופות היו עד ציפורניה העשויות מקושתות על גבו מן הירכיים עד הרעמה. היא היתה נתונה בטריקו של משי … קיראו עוד

מהפסנתר נדרדרה הרפסודיה השנייה של ליסט. בשתי המראות ששיחקו באולם־המרתף, האריכוהו לקילומטרים, צימצמוהו למרובע של נייר נוצץ — פיטפטו הרקדניות. — אחת שתים! אחת שתים! הפסנתרנית הראתה את גלאי הגב זרוע סובין וצמה מקופלת שמסרק נשכה. — אחת שתים! אחת שתים! הרקדנית הראשית שרטטה בקו מלוכסן, בידיים מונפות עיגול שהלך ונצטמצם לנקודה. הרקדניות בשתי המראות, … קיראו עוד

דבשת סמוך לדבשת רובצים ההרים וטלפיהם טובלות בוואדי. אמש, בחצות, נפל הירח לתוך מערה וגשם חפף את רעמותיהם, רעמות השחם. והשמים עולים מן הבקעות, עולים כעננים ומקמרים כיפה שקופה. בדרום — מתגבבות כוורות־חמר: — צרעות שחורות מזמזמות בהן; בצפון — מתעטפים אוהלים בגלימות לבנות, גלימות שהירח סרקן, שהגשם כיבסן, שהשמים סיידום בכחול רוטט. חמישתם יצאו. … קיראו עוד

א. הרוח שנתלשה מהיערות הסמוכים טילטלה את צמרת העץ הפלוח־ברק, והערמונים המידרדרים הרעידו את הנערה. – לך כבר!… קוסטיק התכופף, הרים ערמון, מיעך את קליפתו, והפרי התפצל בכפו עירום ורך. פסעה כמה פסיעות אחורנית; הוא צעד אחריה, גולמי, כרוצה להחזירה לצלו של עץ מקולל זה. – לך כבר!… לך כבר!… — סיננה מבין שיניים הדוקות, … קיראו עוד

כשחף סב קרעה הספינה את הכחול והזהב, שנשבו מחופי אפריקה. כאלבטרוס – עננים בין צפורניו, הים בחזהו – שוטט יהודה הלוי בין מפרש למפרש: אגמים שלווים אלה. בבואות גני קשטיליה עודן זעות על הגלים: הלוי שאף את בושמיהם, העזים בכל הצללים. הקברניט – דיוקן שודד-ים – חשבהו לסוחר עבדי תימן, לסוחר אבני אופיר. הוא אמר … קיראו עוד

הֶלי היתה פחות יפה מן הגיטרה, זולת אצבעותיה: תמיד ב-Re minor. אותו לילה — דמיונו נשנה גם בשאר הלילות — המתינה למעריציה, כשעיניה הירוקות — זוועות במהותה — בנוף הפסיפס שהלבנה ציירה על הגגות. שלושתם באו, זה אחר זה, מאחרי קלעי הלילה כגיבורי תיאטרון, פחות מלומדי ז׳סטות אבל כאובי לב יותר. הראשון, שעיניו הכחולות, שערו … קיראו עוד

–  מֵאָה תַּכְסִיסֵי קְרָב שִֹכְלִיִּים לִי! בּוֹנַפַּרְטֶה זֶה נִסָּה תָּמִיד אֶת מַזָּלוֹ! הוּא הָיָה פָטָלִיסְטָן וַאֲנִי לוֹגִיקָן! מְסֻבֵּי הַדֵּקָמֵרוֹן מִתְשַֹרְטְטִים עַל רֶקַע תֵּאַטְרָלִי כָּזֶה: קֶטַע יָם שֶׁהַיָּרֵחַ נָעַץ בּוֹ אֶת כִּידוֹנֵי הַכֶּסֶף, אֳנִיּוֹת בָאֹפֶק, אֳנִיּוֹת שְׁדוּדוֹת מִתּוֹךְ בָּלָדָה; יַד אַחַת מִתְרוֹמֶמֶת: זוֹ הַמַּחְלִיקָה אֶת תִּסְרֹקֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת תִּסְרֹקֶת שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁגּוֹן הַהָבְנֶה לָהּ וְאֶת עֵינֶיהָ הַשְׁדוּדוֹת … קיראו עוד

קאַלוואַדוס — שם יקר! חמורי קורדובה האפורים עם האוזניים המטולאות שחור, אינם שותים יותר מאגן המזרקה — התכשיט היחידי בפונדק זה! בחללך, קאלוואדוס, אינם מתבשמים יותר ריחות השום של הצלי, ריחות הזיעה של האבירים הנודדים, של הטוראדורים, של הג׳יטאַנות! בכוכיך מצטופפים צללים שפרצופיהם חבושים מסכות גאז ומביטים בי בעיניים שרופות! — פדרו, הבא יין באותו … קיראו עוד

–  הִנֵּה הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁל אַיְנְשְׁטֵיין שֶׁהֻחְלְפָה בְּמֶלְתַּחַת הַתֵּאַטְרוֹן בְּגֻלְגָּלְתּוֹ שֶׁל בַּרְנָשׁ זֶה שֶׁטִּפֵּס עַל גַּב חֲמוֹר עַל גַבֵּי גַּגּוֹת פָּרִיז, הִגִּיעַ לְשִׁיא מִגְדַּל אֵיְפֶל… –  וּמִשָּׁם ?… –  יְדִידַי, הַרְפַּתְקָנִים אַתֶּם בְּצֵל נַעֲרָה אוֹ בְּצֵל סִיגַרְיָה! נַסּוּ נָא לְהַשְׁקִיף בְּבֹקֶר סְתָוִי מִמַּעַל לַגֶּשֶּר עַל הָאַחִים הָאַלְכּוֹהוֹלִיִּים הָעוֹלִים מֵאַמְבַּטְיָה לֵילִית! רְשׁוּת-הַדִּבּוּר לָזֶה שֶׁפִּלֵחַ אֶת כָֹּל הַסְטְרַטוֹספֵרוֹת … קיראו עוד

פְּתִיחַת הַמְסַפֵּר : –   לְאַחַר כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאָמָּנוּת הַקֻּבִּיסְטִית יִקְשֶׁה לִי לְהַגְדִּיר אֶת קְלַסְתֵּר פָּנַי הַזוֹיתִיִּים. מִי הוּא בְּעֶצֶם פִּיקָסוֹ?  אִם לֹא לוּלְיָן אִינְטֵלֶקְטוּאָלִי שֶׁרִמָּה אֶת הַצַּיָּרִים הַקַּרְתָּנִיִּים שֶׁבָּאוּ לְפָּרִיז עַל מְנַת לְשַׁווֹת צוּרוֹת הַנְדָּסִיוֹת לְבָתֵּי הַקַּשׁ שֶׁהָעִזִּים כִּרְסְמוּ אֶת גַּגּוֹתֵיהֶם כֹּה אִידִילִית. אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים, צַיָּר שֶׁלָּן תַּחַת כָּל גִּשְרֵי פָּרִיז וְהִטְמִין לְתוֹךְ כִּיסָיו … קיראו עוד

הוא יצא מאולם הקרנבל, שאת בשמיו, אשר חלחלו בחללו, שאף לתוכו כאופיום. ואמנם, מבושם היה כדבעי: ידיו מלאות היו פרחים רמוסים, ועצביו, שנהפכו לתזמורות ג׳ז, דמדמו. הלילה היה קר מאוד ומוככב מאוד. גופו רעד בתוך מכנסי המוקיון הקלים, ופניו המאופרים נעשו זרים לו כמסכה. אם כי פזר ליפהפיות מדריגלים מצודדים לא כבש את לבן, כי … קיראו עוד

הגתית תלויה בין כתפיו, שערו הארוך גולש משולי מצנפתו האדומה, שרוח קלה של צהרי היום מנפנפת בה, מהלך האיש הצעיר ליד חמורו, חמור אפור שבהרה לבנה במצחו, המגשש דרכו בטלפיו הדקות במורדו של ההר הזרוע חלוקי אבנים. כמטחווי קשת, מההר, בגיא, נעים צללים בין תבניות בתים של כפר. האיש הצעיר אוחז בזקנו הסובב את פניו … קיראו עוד

הנהר, שנשא על גדותיו התלולות יערות אפלים, יערות שעל כל אילן מאילנותיהם כבר התקינו שדים ושידות ולילין את לילם, סחף על מדרון גליו שמש סתווית שוקעת שהטילה צוהב־אימים על צריחיה של חורבה גוטית שקיסוס ושרך קמולים השתרגו על קירותיה המעובשים. מתוך חרכי הצריחים הגיחו מפרק לפרק עטלפים שחגו סומים סחור־סחור לעצמם או צנחו־נפלו על גבו … קיראו עוד

האופל: פרח־ביצות ללא עציץ רועד בחלל החדר. גיפופי רגליים, לחי מול לחי הביטו שני האחים בפרח זה שגבעולו נעוץ ביער הסמוך. הנה הירח, כצפור, על כרכוב החלון. מעיניה דולף כחול זה לתוך החורשה המגולפת בשמשות. אף לא הגה של צפור אחרת בצרור אורנים עירומים אלה. אבל על הקיר: כינור משתען על קשתו: וירטואוז־שווקים מרופט על … קיראו עוד

שני החלונות הארוכים מוגפים היו וילונות־תחרים, והלילה בקפליהם. במצודד להם, סמוך לקמטר מזוגג וכלי נוי בו, ישבה בתוך כורסת קטיפה כתומה, סבתא פייגל. מכורבלת בסודר משי מגון הזעפרן, נמנמה, ושביסה העשוי שנצי־סאטין לבנים והמקושט בפנינים זעירות, ריטט קלות. מאמצעיתו של השולחן שנתמשך לאורכו של חדר־האוכל, התרוממו בטור, כמניין השבטים, שנים־ עשר פמוטות כסף, קלועי־קנה, שנשאו … קיראו עוד

גדישי חיטה: ישישים חגורים אבנטי קש, הסורקים בליל קיץ את זקניהם, הקלועים דגניות ופירורי לחם. והן צועדות — שלוש הכלות היחפות — על הגבעולים הגדועים, על הקמשונים הצורבים. הכלה הראשונה: גופה נלוש מפת קיבר חמוצה, ושערותיה דולפים ירוקים על כתפיה הרזות. הכלה השנייה: גופה רקוב מגשמים וצמותיה מוטלות על קודקדה, כחלות לא אפויות. הכלה השלישית: … קיראו עוד